מה קורה לאלה ש"נופלים בין הכיסאות"?
אתה נוגע באחת הביקורות המרכזיות והקשות ביותר כלפי המודל הניאו-ליברלי והליברטריאני הקיצוני, כמו זה שמציע משה פייגלין (לשעבר במפלגת "זהות").
החזון של פייגלין נשען על חופש פרט כמעט מוחלט, צמצום דרסטי של המדינה, ביטול מנגנוני רווחה והעברת כובד המשקל לקהילות פרטיות, התנדבותיות ווועדות קבלה אוטונומיות. אולם, כשמפרקים את המודל הזה מבחינה חברתית וכלכלית, עולה בדיוק החשש שהעלת: פער חברתי-ביולוגי (Biological/Social Stratification).
מה קורה לאלה ש"נופלים בין הכיסאות"?
במודל שבו המדינה נסוגה מתפקידה כמבוטח-על וכמנגנון מסייע, התחרות הופכת למוחלטת. התוצאה הצפויה כוללת מספר מנגנונים מרכזיים:
- סגרגציה קהילתית וסלקציה קפדנית: קהילות חזקות, עשירות ובריאות יציבו תנאי קבלה קפדניים (כלכליים, בריאותיים או חברתיים) כדי לא להעמיס על משאבי הקהילה. מנגד, קבוצות חלשות, בעלי מחלות כרוניות, מבוגרים או מחוסרי הון לא יתקבלו לקהילות אלו וירוכזו ב"אזורים מוחלשים" ללא תשתיות.
- אסימטריה במדדי בריאות ואריכות ימים: בעוד הקהילות האמידות יוכלו לממן רפואה מונעת מתקדמת, תזונה איכותית, סביבה ירוקה וטכנולוגיות לאריכות ימים, השכבות החלשות יסתמכו על שירותים בסיסיים בלבד. הדבר מוביל למה שחוקרים מכנים "פער אריכות ימים" (Longevity Gap) – שבו תוחלת החיים והבריאות של האליטה גבוהות משמעותית מזו של מעמד הפועלים.
- התפוררות רשת הביטחון הקהילתית: הטיעון הליברטריאני גורס כי פילנתרופיה וחסד קהילתי יחליפו את מנגנוני הרווחה הממשלתיים. אולם בפועל, קהילות עניות מניבות פחות תרומות ופילנתרופיה, ולכן החלשים ביותר נשארים ללא רשת ביטחון אפקטיבית.
- הזדקנות מואצת ושחיקה: ללא חוקי עבודה מגינים, ימי מחלה בתשלום או פנסיה חובה חזקה, אלו שאינם שייכים לאליטה נדרשים לעבוד בעבודות שוחקות פיזית ונפשית עד גיל מאוחר, מה שמאיץ את הבלאי הגופני והבריאותי שלהם.
המודל הליברטריאני מול המציאות החברתית
התומכים במודל של פייגלין טוענים כי שוק חופשי לחלוטין יוביל לצמיחה כלכלית שתעלה את רמת החיים של כולם, וכי תחרות בין קהילות תוביל ליעילות ולמגוון אפשרויות. מנגד, המבקרים טוענים כי ללא "נקודת זינוק שווה" ומנגנוני איזון ממשלתיים, המערכת מייצרת באופן טבעי מנגנון של "העשיר מתעשר והחלש נשחק", עד כדי יצירת מעמדות נפרדים פיזית וביולוגית.
תגובות