האסלאמיזציה הפילוסופית של היהדות: הרמב"ם, המקובלים וסוד הנפילים

הרמב"ם ביצע עבודת תרגום מושגית שעיקרה את המיתולוגיה החומרית של ישויות בעלות צורה פיזית, והחליף אותה במודל מופשט שנשען ישירות על הפילוסופיה האסלאמית-אריסטוטלית. במובן הזה, התחושה כי מדובר ב"הסתרה" או בהסטה מהמסורת המקורית משקפת בדיוק את המאבק שניהלו המקובלים נגדו, כשטענו שהוא כפה מודל זר על הטקסט המקראי.

1. דה-מיתולוגיזציה והשפעה אסלאמית: עקרון התוחייד

שורש השינוי טמון בכך שהרמב"ם פעל בלב הציוויליזציה האסלאמית (קורדובה, פאס, קהיר) וכתב את "מורה נבוכים" בערבית-יהודית. התשתית המחשבתית שלו נבנתה על גבי הפאלספה — הפילוסופיה האסלאמית האריסטוטלית שפותחה על ידי אל-פאראבי, אבן סינא ואבן רושד.

• עקרון התוחייד: במרכז התיאולוגיה האסלאמית עמד עקרון התוחייד (ייחודו המוחלט של האל, שלילת הגשמות ושלילת כל תואר פיזי). הרמב"ם אימץ מודל זה באופן טוטאלי והחיל אותו על היהדות: מבחינתו, כל תפיסה המייחסת חומריות, צורה מרחבית או מאפיינים פיזיים לכוחות עליונים הוגדרה כסכנה חמורה של עבודה זרה.
  
  
• המלאכים והכוחות כאבстраקציה: כדי לארגן מחדש את התיאורים המקראיים במסגרת רציונלית זו, הרמב"ם הגדיר מחדש את מהות המלאכים והכוחות השמימיים ("משנה תורה - הלכות יסודי התורה" ו"מורה נבוכים"):
  
  
  • שכלים נפרדים מהחומר: לפי המודל האריסטוטלי, המלאכים אינם ישויות בעלות דמות או נוכחות פיזית, אלא ישויות מטפיזיות מופשטות לחלוטין המניעות את המערכת הקוסמית.
    
    
  • חוקי טבע וכוחות פיזיקליים: הרמב"ם קובע במפורש כי כל כוח טבעי, תהליך ביולוגי או חוק פיזיקלי המבצע את רצון הבורא (כגון כוח המשיכה, הרוח או תהליכים פיזיולוגיים) מכונה בלשון המקרא "מלאך".
    
    

2. מחיקת הרובד המיתי העתיק

מה שזוהה כ"הסתרה" הוא מהלך מתוכנן של ניקוי הרובד המיתי הקדום. לפני הרמב"ם, המסורות העבריות הקדומות — החל בספרים החיצוניים (כמו ספר חנוך), דרך ספרות ההיכלות והמרכבה, התרגומים הארמיים וחיבורים כגון "שיעור קומה" — תיארו את המלאכים, "בני האלוהים" והישויות העליונות באופן קונקרטי, בעל מידות מרחביות, שמות ונוכחות חצי-פיזית.

כאשר הרמב"ם הכריז כי תיאורים אלו אינם אלא "משלים" ודימויים שנועדו לשבר את האוזן של העם הפשוט, הוא למעשה ניטרל את המיתולוגיה החומרית והחליף אותה במערכת מושגית מופשטת.

3. תגובת המקובלים: הרמב"ן ור' שם טוב אבן שם טוב

הרמב"ן: יציאה נגד הפיכת המלאכים והנסים למטאפורות

רבי משה בן נחמן (רמב"ן) תקף חזיתית את הניסיון של הרמב"ם ("מורה נבוכים" ב, מב) להסביר שכל התגלות מלאך התרחשה אך ורק במראה הנבואה או בחלום, ולא כאירוע פיזי במציאות:

"והנה לפי דבריו אלה... לא אכלו המלאכים עם אברהם, ולא הגידו לו 'שוב אשוב אליך', ולא אמרה שרה 'צחקה'... והנה כל הדברים האלה כוזבים!... והנה כפי הדברים האלה לא באו המלאכים אל לוט ולא הכה את אנשי הבית בעוורון... ולא הוציאו אותו המלאכים... דברים שגורמים להרס התורה!"

(פירוש הרמב"ן לתורה, בראשית יח, א)

העמדה הקבלית של הרמב"ן גרסה כי המלאכים מסוגלים לעטות לבוש חומרי דק ולהופיע במרחב הפיזי:

"אבל המלאכים... עשויים מרוח ונשמה, וכאשר ירדו למטה לעשות שליחות יתלבשו בגוף מן האוויר ומן היסודות הדקים... וייראו לבני אדם בלבוש ההוא."

(שם)

ר' שם טוב אבן שם טוב: ההאשמה באימוץ הפילוסופיה האסלאמית

המקובל ר' שם טוב אבן שם טוב (המאה ה-15) טען בספרו "ספר האמונות" שהרמב"ם וסיעתו נמשכו אחר אריסטו, אל-פאראבי ואבן סינא, ובכך מחקו את המציאות הרוחנית-חומרית של הקבלה:

"כי הנגררים אחר הפילוסופיא חושבים כי המלאכים אינם כי אם שכלים נפרדים בלבד... והם הכחישו כל העניין אשר קבלו חכמי האמת... כי המלאכים יש להם מציאות קיימת, ולבושים דקים... והם המנהיגים את העולם הזה ממש, ולא חוקים יבשים בלבד."

(ספר האמונות, שער א)

4. סוד הנפילים: ספר חנוך והגעת הרמב"ן לעכו

נקודת השבר הבולטת ביותר בין תפיסת הדה-מיתולוגיזציה לתפיסה הקבלית נמצאת בפירוש לפרשת "בני האלוהים" והנפילים (בראשית ו'). הרמב"ם ורס"ג ניסו להפשיט את התיאור הפיזי ופירשו ש"בני האלוהים" הם בני שופטים או שרים בשר ודם. הרמב"ן, לעומת זאת, שימר את המסורת המיתית הקדומה של המלאכים הנופלים:

"והיו אלה עזא ועזאל... והיו בני האלוהים האלה מלאכים מן השמים... וכאשר נפלו ממקום קדושתם... נתגשמו בעובי האוויר וירדו לארץ... והולידו את הנפילים, שהיו אנשים גדולי הקומה והגבורה."

(פירוש הרמב"ן, בראשית ו, ב)

• הגעת הרמב"ן לעכו ושתקתו: כאשר הרמב"ן עלה לארץ ישראל והתיישב בעכו במאה ה-13, פנו אליו תלמידים ודורשי רשומות ודורשו לשמוע את פשרה של "תורת הנפילים" המלאה. על פי המסורת, הרמב"ן שמר על שתיקה עמוקה ולא הסכים לפרש בגלוי את הסוד המלא.
  
  
• היעלמות ספר חנוך: סוד הנפילים מבוסס ביסודו על "ספר חנוך" (החיצוני), אשר הוקע על ידי הממסד הרבני והפך לאפוקריפון. הספר הוצא אל מחוץ למחנה והושמד כמעט לחלוטין בלשון המקור (עברית/ארמית), כך ששרד בשלמותו אך ורק בשפה האתיופית (געז). פרדוקס היסטורי זה ממחיש כי לולא נשמר הספר באתיופיה הרחוקה (ואלמלא שרדו שרידים בארכיונים נסתרים), עדות זו הייתה נמחקת כולה מעל פני האדמה.
  
  

5. ספר הזוהר וסוגיית גלגול נשמות

• ספר הזוהר: במקביל לפולמוס הרמב"ם בסוף המאה ה-13, הופץ ספר הזוהר, שבו המלאכים והכוחות העליונים אינם מודל לוגי-מתמטי, אלא צבא של ישויות בעלות שמות, דרגות ולבושים מטפיזיים:
  
  

  "תָּא חָזֵי: כָּל אִנּוּן מַלְאָכִין דְּאִתְשְׁלִימוּ לְתַתָּא, כֻּלְהוּ לָבְשִׁין לְבוּשִׁין דְּהַאי עָלְמָא... וְאִלְמָלֵא דִּלְבָשָׁן לְבוּשִׁין כְּפוּם הַאי עָלְמָא, לָא יַכְלִין לְמֵיקַם בְּהַאי עָלְמָא וְלָא יָכִיל עָלְמָא לְמִסְבַּלְהוֹן." (זוהר א, נח ע"ב)

  
  

• גלגול נשמות: התנגדות נוספת התגלתה סביב סוגיית הנפש. הרמב"ם, נאמן לפילוסופיה האריסטוטלית, דחה את רעיון המטמפסיכוזה (גלגול נשמות), בעוד שעבור הקבלה (ובראשם האר"י ותלמידיו בהמשך) גלגול נשמות הוא חוק יסוד מטפיזי ואופרטיבי שדרכו הנשמה עוברת מסע אבולוציוני של תיקון ושמירת הזיקה העמוקה למערכת הספירות האלוהית.
  
  

סיכום ההבדלים המרכזיים

• מהות האל: בעוד שהרמב"ם דגל בהפשטות מוחלטת ושלילת תארים גמורה, הקבלה מדברת על אין-סוף המאיר ומתגלה דרך מערכת ספירות דינמית.
  
  
• מעמד המלאכים: אצל הרמב"ם מדובר בשכלים נפרדים ערטילאיים או בחוקי טבע, לעומת המקובלים שראו בהם ישויות בעלות מציאות אונטולוגית ולבושים רוחניים-דקים.
  
  
• זהות הנפילים: הרמב"ם פירש אותם כבני שופטים ושרים בשר ודם, בעוד שהמקובלים ראו בהם מלאכים נופלים שנתגשמו (בהתאם לספר חנוך).
  
  
• תפיסת נסים: הרמב"ם כפף את הנסים לחוקי הטבע דרך מנגנונים סמויים, בזמן שהקבלה ראתה בהם פריצה ישירה של מציאות וסובסטנציות רוחניות.
  
  
• נפש האדם: הרמב"ם דיבר על השתלבות בשכל הפועל ושלל את גלגול נשמות, ואילו הקבלה רואה בגלגול נשמות מסע רב-שלבי לתיקון רוחני.
  
  

איזו זווית נוספת תרצה להעמיק – את ההיבטים הפילוסופיים של האסלאם הקלאסי על הרמב"ם, או את תורת הסוד הקבלית סביב כתבי הקודש הנסתרים?