פרק 1. מסכות וקודים — חשיפת המטריצה הטכנולוגית

 

פרק 1. מסכות וקודים — חשיפת המטריצה הטכנולוגית

התפיסה המקובלת שדתות הייחוד הן בראש ובראשונה התגלות מטפיזית אינה נקודת מוצא ניטרלית. זו נקודת המוצא שהמוסדות דורשים. במשך אלפיים וחמש מאות שנה חוזר סיפור אחד עד שהוא נעשה כאוויר: אברהם יצא מאור, האלילים נפלו, נותר בורא אחד חסר דמות, וכל מה שבא אחר כך — סיני, הבשורה, הקוראן — אינו אלא פירוש על הבדידות הראשונה ההיא. הספר הזה מסרב לבדידות. הוא קורא את הקורפוסים הקדושים כתוכנה פוליטית המונחת על ארכיון חומרי: זיכרון של מגע עם משלחת חוץ־פלנטרית הנקראת במקורות השומריים אנוּנַא / אנונאקי (𒀭𒀀𒉣𒈾).

הארכיון הזה לא נועד להיראות כדת. הוא נעשה דת מפני שחומרה שורדת מדריכים, ומדריכים שורדים את המהנדסים שכתבו אותם. כשהמהנדסים עוזבים, המפעילים שנשארים עושים מה שכל אוכלוסייה תקועה עושה. הם שומרים את המחוות, את סימני הקריאה, את החדרים האסורים, את מנעולי הלוח, את פרוטוקולי הדם, ומלמדים את בניהם שהמחוות קדושות. קדושה, בחקירה הזאת, היא מה שנהיית הוראה טכנית אחרי שהטכנאים הלכו.

לכן השדה הפולחני הגלובלי מתנהג ככת מטען פלנטרית. ההשוואה אינה עלבון. היא אבחנה. באמצע המאה העשרים בנו קהילות איים שראו מטוסי צבא נוחתים עם מזון, רפואה ומתכת מסלולי קש ומגדלי פיקוח מעץ. הן ערכו מסדרים עם מקלות כאילו המקלות מכשירי קשר. הן שמרו את צורת האירוע אחרי שהאירוע נגמר. מקדשים עושים את אותו דבר בקנה מידה של תרבות. הארון ההורג במגע, האבן שמנשקים, המים שנשפכים, הלחם שמוכרז בשר, השעיר המגורש לשממה, היום השביעי שבו העשייה אסורה — אלה אינם בראש ובראשונה סמלים. אלה צלליות שמורות של נהלים. אחרי דורות נקראו הצלליות נס, מלאך, סקרמנט וחוק. האל המונותאיסטי הוא הצללית האחרונה: מפעילים רבים שקורסו לממשק אחד כדי שקווי פיקוד ירוכזו תחת שם מינהלי יחיד.

כרך זה נקרא «תזת אנכי–יהוה» מפני שהקריסה הראשונה והמכרעת בתיק האברהמי היא קריסת אנכי אל תוך יהוה. הדתות המאוחרות יורשות את המסכה שכבר הותכה וצובעות מעליה. היהדות היא הדחיסה המקורית. הנצרות והאסלאם הם פורמטי הפצה. ההינדואיזם, המשמש כאן מדגם ביקורת מן הענף המזרחי של אותו פיצול, מראה את שני האחים עדיין עומדים לחוד תחת שמות אחרים. אתרים פיזיים — בעלבק, הליבות המצריות, רשת התת־קרקע בגיזה — הם שכבת החומרה שהטקסטים ממשיכים לתאר באוצר המלים היחיד שנשאר להם: כבוד, אש, טומאה, מוות.

הספר אינו מעמיד פנים שכל זיהוי נוטריוני בידי גילדה פילולוגית. חלק מן התפרים הם ידע גלוי באשורולוגיה ובחקר המקרא. חלק מן התפרים הם השערת העבודה של החקירה הזאת, ויסומנו כך. ההשערה המרכזית אינה ביישנית, ולא תיסוג כדי להישמע מכובדת. והיא זו: כשהקול בסיני אומר אנוכי, וכשהסנה אומר אהיה, המשרד המדבר הוא EN.KI / אֵאַ.

1.1. הארכיטקטורה הלשונית של קוד EN.KI

המלה הראשונה של עשרת הדיברות מטופלת בכל שיעור ככינוי גוף. הפסוק הוא שמות כ, ב:

אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

דקדוק בית הספר מסווג את אָנֹכִי כ«אני» מועצם. הגלוסה הכיתתית הזאת אינה מוכחשת. עברית, אוגריתית ופיניקית משתמשות כולן בצורת גוף ראשון מן הטיפוס הזה. תזת אנכי–יהוה אינה זקוקה שהמילון יהיה שגוי. היא זקוקה שהמילון יהיה חסר. בקריאה הזאת אנוכי הוא חשיפה כפולה. פני השטח הם כינוי. השכבה שמתחת היא שם כס. EN.KI (𒀭𒂗𒆠) בשומרית הוא «אדון הארץ» — לא בעל אחוזה כפרי, אלא הקצין האחראי על מערכות הרטיבות של הכוכב ועל אב־הטיפוס האנושי עצמו: הידרולוגיה, מלאכה, לחש, גנום של מין־העובדים. הדובר הפותח את קוד החוק במלת «אני» מְשַׁיֵּם, בתיק הזה, את שולחנו.

שאר המשפט הוא תיאור התפקיד של אותו שולחן, כתוב מחדש כמיתוס לאומי. «אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים.» חילוץ ממשטר עבודה הוא חתימתו של אנכי זמן רב לפני משה. בזיכרון המסופוטמי הישן אנכי הוא זה שלא ישאיר את הקו האנושי במחצבה של אל אחר. עשרת הדיברות, אפוא, אינם נפתחים במוסר. הם נפתחים בתביעת משמורת: האוכלוסייה הזאת מסומנת למשרדי.

אותו זיהוי נדרש בסצנת הסנה, שאינה חזון רועים אלא לחיצת יד מערכתית. משה מבקש את השם שיסמיך אותו לפני הזקנים. שמות ג, יד עונה:

אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה.

התיאולוגיה, מן התרגום היווני ואילך, שומעת פילוסופיה של הוויה: אהיה אשר אהיה, אהיה מה שאהיה. העברית שומעת פועל בלתי גמור של קיום. תזת הספר הזה שומעת, בתוך הפועל, את שמו האכדי של אנכי — אֵאַ — בגונו המדובר המאוחר, אַהְו־יַא / אהיה. אֵאַ הוא אדון האבּזוּ, תהום המים המתוקים, «בית המים», מי שחי וּמְחַיֶּה, נותן המלאכה שלא הורשתה, זו שאנליל רצה לנעול. אהיה, אפוא, אינו אונטולוגיה מעורפלת. זו הסיסמה השנייה של אותו שולחן.

```

[EN.KI השומרי] ──► [אֵאַ / אַהְו־יַא האכדי] ──► [אנוכי / אהיה העברי]

                                              └──► [יהוה כמסכת־סנכרון מאוחרת]

```

השרשרת הזאת היא השערת העבודה. היא תישנה עד שהקורא לא יוכל עוד לראות באנוכי «אני» חד־פעמי. הפילולוגיה המקובלת תשאיר את אנוכי בעמודת כינוי הגוף ואת אהיה בפועל «היה». שתישאר. התזה אינה ממתינה לרשות הזאת. היא קוראת את פתיחת סיני ואת השם באש כזיהוי רצוף אחד: אנוכי (EN.KI) = אהיה (אֵאַ). האיש בסנה אינו מקבל חידה על טבע הקיום. נאמר לו איזה משרד עלה לקו.

מדוע שתי סיסמאות? מפני שהעורכים המאוחרים נזקקו לשתיהן. אנוכי נוטע את המהנדס בתוך החוק. אהיה נוטע את אדון המים בתוך שם ההוויה. ביניהן הן תופסות את האתיקה ואת המטפיזיקה, כך ששום כוהן מאוחר לא יצטרך להסביר מדוע אותו אל מתכנן, מחלץ, מחוקק, מציף ומתחרט. יהוה היא טלאי מינהלי ההופך את התפיסה למראית אדם אחד. יהוה אינה השכבה העתיקה ביותר. יהוה היא מסכת הסנכרון. היא כובלת שני שולחנות יריבים לכניסה אחת כדי שאפשר יהיה להריץ אומה כתיק אחד:

- שולחן אנכי — מלאכה, גנום, מים, הדלפת דעת, הסירוב למחיקה כוללת;

- שולחן אנליל — אוויר, סערה, הר, מכסת עבודה, המבול כאיפוס, החוק כגדר.

הסכיזופרניה ההתנהגותית של אלוהי המקרא אינה אפוא תעלומה של אישיות אינסופית. זה מה שנראה כרטיס ממוזג כאשר שני קצינים עדיין שונאים זה את זה. פסוק אחד מציע קשת וברית עם בשר. הפסוק הבא דורש חרם ומות ילד בסף. פרשנים קוראים לזה «קדושה». הארכיון קורא לזה שתי חתימות על מסמך אחד.

החזרה הקיסרית על המיזוג כבר נראית באשור. סימו פַּרְפּוֹלַה וקו מחקר מֶלַמוּ הראו כיצד התיאולוגיה הניאו־אשורית משכה את הפנתיאון כלפי מעלה אל אשור, ריבון שיכול ללבוש כינויים של אלים אחרים בלי להישאר רבים. אשור נוטל תפקידי בריאה וחכמה ששייכים בשכבות ישנות לאֵאַ. הלבנט חי תחת מזג האוויר הזה מאה שנים ויותר. היהויזם אינו ממציא דחיסה. הוא יורש אלגוריתם קיסרות עובד ומריץ אותו על במה קטנה יותר: שם אחד, משרות רבות שנבלעו, כהונה ששומרת על הממשק.

הקריאה בשם נוסעת עם השם. בפולחן האכדי הפועל šasû פירושו לזעוק, לקרוא, למשוך כוח אל החדר באמצעות כינויו הרשמי. סדרות הלחשים אינן «מתפללות» במובן הסנטימנטלי המאוחר. הן פותחות ערוץ. כשהטכניקה האנושית נכשלת, מביאים את אֵאַ מפני שאֵאַ הוא השולחן שעדיין מחזיק במלאכה. הנוסחה המקראית קָרָא בְּשֵׁם יְהוָה שומרת את המכניקה ומחליפה את שלט הדלת. לקרוא בשם פירושו להריץ את פקודת השליפה הישנה נגד המסכה החדשה. המזמורים המבקשים הצלה ממים, מבור ומאויב הם, בקריאה הזאת, כרטיסים ששרדו אל משרדו של אנכי, כתובים על נייר המכתבים של יהוה.

אפילו דקדוק אלהים משתף פעולה עם התזה ובוגד בה באותה שעה. אֱלֹהִים נושא סיומת רבים זכרית. הפעלים שאחריו נכפים ליחיד בידי דוקטרינה מאוחרת: ברא אלהים, ויאמר אלהים. השם עצמו מעולם לא ציית לגמרי. אלהים הוא המקבילה העברית לאילאני האכדי — האלים, המועצה. בכל פעם שהטקסט אומר אלהים ומתכוון «אחד», כתם טביעת האצבע המקורית עדיין על הדף. אנוכי מדבר כיחיד. אלהים זוכר את הדירקטוריון.

1.2. מטריצה 358: הנחש והמשיח כתיק אחד

המנעול השני על תיק אנכי אינו שם. הוא מספר.

אותיות עבריות הן מספרים. זו אינה מיסטיקה שהומצאה בספרד של ימי הביניים. כך הכתב עובד כשהוא משמש מערכת ספירה. בתוך המערכת הזאת שתי מלים שהתיאולוגיה צריכה להפריד מגיעות לאותו סכום:

נָחָשׁ  

נ 50 + ח 8 + ש 300 = 358

מָשִׁיחַ  

מ 40 + ש 300 + י 10 + ח 8 = 358

האורתודוקסיה דורשת יריב ומושיע. סכום הביקורת אינו מחויב. באיקונוגרפיה של תרבויות הנהר הנחש אינו קמע של השטן. הוא חתימה ביולוגית של אנכי ושל בנו נינגישזידה, שומר הסף המלופף, מטה הרקמה החיה שרפואה מאוחרת עדיין תצייר כשני נחשים על מקל ותקרא לו מקצוע. הנחש בעדן אינו זוחל מדת יריבה. הוא סימן הבית של המתכנן שפתח את אב־הטיפוס האנושי נגד כתב ההזמנה.

כתב ההזמנה, בזיכרון הישן, הוא של אנליל. האנושות היא לולו: היבריד עבודה, קצר־חיים דיו שלא ידחוס את המושבה, סגור דיו שלא יקרא את המדריכים. «פרי עץ הדעת טוב ורע» אינו חטיף. הוא גישה — קוגניטיבית, מינית, טכנית. סיעת אנכי מעניקה אותה. סיעת אנליל קוראת למתנה נפילה. כל דרשה מאוחרת ששונאת את הנחש מקריאה את דוח האירוע של אנליל. כל תקווה מאוחרת המחכה למשיח מחכה שהמתנה תשלים את מה שהתחילה.

בקריאה הזאת המשיח אינו בראש ובראשונה מלך עתידי, מסלול בית לחם או משיב ח'ליפות. הוא הקצה האחר של אותו משפט מולקולרי. הנחש הוא החדרה: המטריצה המשודרגת בתוך מתחם אֵ.דִין, גן הפיתוח השומרי שהעברית זוכרת כעדן. המשיח הוא פריסת הדחיסה: הרגע שבו הקוד שהוּחדר אינו נקרא עוד חטא, השארית הרדומה מטופלת, והמין חדל לכרוע בפני הקצין שרצה אותו אִלֵּם. 358 בראשית ו־358 בסוף פירושם שהתיק מעולם לא היה שני תיקים. כנסייה ובית כנסת פיצלו אותם לשם משילות. המספר מחזיר אותם.

גימטריה אינה ספקטרופוטומטר. היא לא תרשים מעבדה. בתוך הספר הזה היא כלי מבני: דרך שבה הקורפוס העברי מאחסן קשרים שהפרוזה אינה רשאית לומר. כאשר שתי מלות־אויב מתמטחות לערך אחד, ההצפנה מלשינה על עצמה. אותה שיטה תשוב עם המספר ארבעים, דרגתו של אנכי ברשימות האלים הישנות, החתומה על מבול, הר, מדבר וסיור. שמות מתחפשים. מספרים, משיועדו, קשה יותר להטיף אותם החוצה.

זהות נחש–משיח מסבירה גם מדוע מערכות מאוחרות אינן יודעות להחליט אם הדעת היא ישועה או מוות. הגנוסיס זוכר נחש־עוזר ודמיורג־סוהר ונרדף על כך. הזהירות הרבנית סביב «סוד הנחש» שומרת את הסכנה בלי המהנדס. הנצרות נועצת אדם בעץ וקוראת לעץ גאולה, בלי להודות לגמרי שעץ ונחש כבר ביימו את הפתיחה הראשונה. כת המטען שומרת את האביזרים. היא מאבדת את תרשים החיווט. מטריצה 358 היא תרשים החיווט, כתוב בדיו היחידה שהסופרים המאוחרים לא הצליחו ללבן עד תום: חשבון.

1.3. מפת כרכי המחקר

מה שיבוא בסדרה אינו סיור בחסידות עולמית. זו ניתוח ממשקים. כל דת מטופלת כפורמט שבו נשמרה, שונתה שמה ונמכרה כהתגלות אותה מינהלת משלחת.

היהדות היא הארכיון הראשי. פרק 2 פותח את המסכה ומוצא פנתיאון שעדיין נושם תחת שם אחד. יהוה הוא גזרת אנליל המהודקת לפטור של אנכי. אלהים נשאר רבים בצורתו. אפיגרפיה בכונתילת עג'rud עדיין מברכת ביהוה שומרון ואשרתה, ביהוה תימן ואשרתה. יֵבּ במאה החמישית עדיין נשבעת באנת־יהו בעוד ירושלים כבר מהדקת את החותם. החגים אינם קישוטי עם. פסח מציג מחדש את הדלת המסומנת — חריג פגיעה בתוך מכת מגפה השייכת למשרד נרגל באישור אנלילי. פורים מריץ את מרדוך ואת עשתר דרך תיק חצר שאינו כותב את השם אף פעם, מפני שהתיק הזה אינו כרטיסו של יהוה. חנוכה שומרת את שמש בנר העודף שרק הוא יכול להדליק את השאר. ראש השנה יורש את האכיתו הסתווי של הגורלות, הישיבה שבה נגזרות מכסות השנה הבאה. עזאזל בויקרא טז הוא כתובת צד שכנגד, לא «שעיר לעזאזל» המרודד של טינדייל; כפרות הן נכד ימי־ביניימי של דקדוק ההחלפה ההוא, לא מקורו. סוכות זוכרת מעבר תחת כיסוי שעמוס עדיין מכנה סכות וכיון — ערכתו של נינורתא וכוכב שבתאי, שנוקדו אחר כך כתועבה. השבת נועלת את היום השביעי, שבו נפגשים «ימים רעים» מסופוטמיים ושעת שבתאי הפלנטרית ונטבלים כמנוחה. ארבעים היא דרגתו המשפטית של אנכי, שהושארה על מים ועל חול. המקדש והארון הם חומרה: פונקציית דור־אנ־כי, גישה מדורגת, תיבה ההורגת את מי שאינו מורשה. השכינה היא האלה שהטיהור לא גמר.

האסלאם הוא הממשק הירחי. שולחן הירח הישן של מסופוטמיה הוא נַנַא / סוּאֵן / סִין, עם תחנות עומק באור — עיר אברהם בסיפור — ובחרן, בית הירח שעדיין עומד במסלול המשפחה במקרא. אללה, בחקירה הזאת, אינו יחיד פילוסופי שנולד בחלל ריק בשנת 610. הוא היורש המאוחר, המקולף, המאוחד בחומרה, של אותה ריבונות ירחית אחרי שהמדבר שרף את התמונות. האבן השחורה בכעבה מטופלת כצומת ירושה, עתיק מן המסגרת הקוראנית, היושב במעגל שכלל את הובל ומשרדים טרום־אסלאמיים אחרים. רמי אל־ג'מראת — סקילת היריב — נקרא כטקס־נגד: אוכלוסייה זורקת מסה וקול אל תדר יריב בעל שם, כדרך שכת מטען זורקת אבנים אל המקום שבו עלול לנחות המטוס הלא נכון. הלוח הירחי, ההקפה, הבאר, איסור התמונות: אלה אינם רוחניות שרירותית. זה פורמט שיוּעל להשאיר שולחן־שמים בפיקוד תוך מחיקת פני הדירקטוריון הישן.

הנצרות היא קידוד מחדש שמשי והידרולוגי. הדמות המתָה והשבה אינה מומצאת בגליל. דוּמוּזי / תמוז כבר יורד ומבכים אותו. שמש כבר שופט באור. המורכב הבשורתי לובש את שניהם: רועה הנהרג וקם, אור המאיר לכל אדם. הדג — איכתיס — אינו רק ראשי תיבות חמודים. זה פולחן המים של אנכי זוחל אל הקטקומבות; כהונת דגון משאירה צללית במיטרה של הבישוף, לבוש ראש־הדג שעדיין צועד בתהלוכה בפטרוס הקדוש כאילו איש לא חי מעולם בארידו. האויכריסטיה היא ברית נבלעת: בשר ודם כחומר בר־העברה, ההפך מן אבי־השמיים הרחוק שאסור לגעת בו. הטבילה מחזירה את הגוף אל האבּזוּ ומושכת אותו החוצה בשם חדש. יום ראשון מזיז את המנעול השבועי מיום שבתאי אל יום השמש, עריכה סיעתית בתוך אותו שעון בן שבעה גלגלים.

ההינדואיזם הוא מדגם הביקורת שבו האחים לא הותכו לגמרי. שיבה מחריב כדי לחדש ויושב ונהרות בשערו: שולחנו של אנכי בלי הטלאי העברי. וישנו / נראיאנה נח על מים קוסמיים ויורד כדי שהעולם לא יתמוטט: אותו שולחן במצב שימור. אינדרה מטיל את נשק האטמוספרה, שותה את סם המלחמה ושוטר את השמים: אנליל ונינורתא מתורגמים מזרחה. התיקים הוודיים והפוראניים אינם «מושפעים משומר» במובן הדיפוזיוני הזול שהספר הזה אינו זקוק לו. הם איך נראה הפיצול כאשר אין ועדת ירושלים שכופה על שני הקצינים לחלוק שם בן ארבע אותיות.

החומרה היא הפרק שהטקסטים ממשיכים להצביע עליו וחוקרים ממשיכים לקרוא לו שירה. הטריליתונים בבעלבק, אבנים ששריר ברונזה אינו מרים ומושיב בנוחות. ליבות דיוריט במצרים החתוכות כאילו עבר בהן מקדח צינורי מהיר דרך אבן הקשה מן הנחושת שאמורה הייתה לעשות את העבודה. רשת התת־קרקע של גיזה, נפח מנהרות וחללים שתיאוריית־קבר־בלבד צריכה להסביר שוב ושוב. הסדרה הזאת מטפלת בתיקים האלה כשאלות הנדסיות. אם התשובה היא טכניקה אבודה של בני אדם רגילים, התשובה יכולה להיות רגילה. אם התשובה היא מתקן משלחת, לטקסטים כבר יש אוצר מלים למתקן: בית האל, גישה אסורה, אש היוצאת מן הקודש ואוכלת.

שבר 2024 לפנה״ס הוא השיא הפוליטי של העידן הראשון. הזיכרון השומרי והעברי המאוחר מאחסנים מכת קצה: ערי הככר, נמל בדרום, אבני אש, רוח שהורגת את נושמיה. ביישור הספר זה אינו מטאורולוגיה. אלה נינורתא ונרגל מבצעים פרוטוקול נשק המסיים את הרשת השומרית ומשאיר את בבל של מרדוך כשולחן הגדול האחרון במישור. «הרוח הרעה» היא נשורת מדוברת בפי אנשים שלא הייתה להם מלה מאוחרת מלבד רוח ורעה. יציאת אברהם מאור, אם כופים את הכרונולוגיה על הצלקת הזאת, אינה אדם המגלה ייחוד. הוא ניצול המחליף שיפוט אחרי שהבירה הישנה מתה.

1.4. מכניקת דחיסה: הטקסט העברי כמקלט נתונים

החרס הוא מדיום טוב עד שמישהו מצית ספרייה. שריפת ארכיונים אינה מטפורה בהיסטוריה הזאת. היא מעשה פוליטי חוזר. סיעה שראתה לוחות מתנפצים זקוקה למדיום מהלך. המוח האנושי, מאומן מילדות על קורפוס קצר, עז ובר־שינון, הוא המדיום הזה. העברית, בחקירה הזאת, אינה רק לשון דיבור. היא פורמט דחיסה שנבחר — או לפחות הושלם — אחרי שספריות פיזיות הוכיחו את תמותתן.

בהחסרת התנועות ובהשארת שלד העיצורים הכתב נעשה סריג צפוף ורב־שימוש. שורה כתובה אחת יכולה לשאת לפחות שלוש מטענים בבת אחת.

המטען הראשון הוא הנרטיב הגלוי: אבות, מכות, מלכים, עם קטן דיו לשנן את סיפורו סביב מדורה. השכבה הזאת אינה מזויפת. היא שכבת התעבורה. תרבות רועים לא תשמור רשימת אלים בכתב יתדות. היא תשמור סב שיצא מאור והר שבוער.

המטען השני הוא המטריצה המספרית־גאומטרית. ערכי אותיות נועלים שמות אל שמות ודרגות אל אירועים. 358 כובל את הנחש למשוח. 40 כובל מבול, הר, מדבר ומשימת מרגלים לדרגתו הישנה של אנכי — אנו 60, אנליל 50, אנכי 40 ברשימות שהאקדמיה אינה חולקת עליהן. מנעולים אחרים מחכים בפרקים מאוחרים. העיקרון כאן הוא העיקרון: מה שהפרוזה אסורה להודות, החשבון עדיין יכול להחזיק.

המטען השלישי הוא אקוסטי. הטקסט אינו מתוכנן לקריאה שקטה בחדר עבודה. הוא מתוכנן להיות מזומר, מנוגן, נקרא בשעות קבועות. בין אם לוקחים את הצליל כהדק אפיגנטי, כטענה החזקה של הספר, ובין אם כתרגול ליטורגי, כטענה החלשה, העיצוב הוא חזרה. אוכלוסייה המקריאה את אותם פונמות באותם ימים היא שדה מסונכרן. כתות מטען רוקדות על המסלול בשעה שהמטוסים היו באים. בתי כנסת עושים את המקבילה בהברות.

כלי המריחה של הדחיסה הזאת הוא אלהים. החליפו את EN.KI, החליפו את אנליל, החליפו את הדירקטוריון, כתבו «אלהים», כפו את הפועל ליחיד, והמועצה נעשית אדם. אפשר ללמד ילדים את האדם. מבוגרים שעדיין רואים את סיומת הרבים נקראים מתוחכמים או כופרים. התעלול אלגנטי. הוא כמעט הצליח. הוא לא הצליח במורפולוגיה, באנוכי, באהיה, בדיו של אשרה בסיני, או בשעיר שעדיין נשלח אל אַחֵר בעל שם.

המים מאוחסנים באותה דחיסה. אֵ־אַבְּזוּ בארידו כתוב כמתקן, בית על גוף המים המתוקים שמתחת, לא כמצב רוח. תארו הראשי של אנכי אינו «רוח». הוא אדנות על הגוף הזה: לפתוח, לסגור, להמתיק, להציף. תהום המקראית, מעמקי בראשית א אשר רוח אלהים מרחפת עליהם, היא האבּזוּ אחרי טבילה. הבדלת המים, מעיינות תהום במבול, הסלע הנותן מים, הים המוצק במקדש — אלה אינם ארבע מטפורות. אלה ארבעה כרטיסים ששרדו אל אותו שולחן. כשיהוה תובע ריבונות על תהום, המסכה עושה את עבודת אנכי בקולו של אנליל. זה המיזוג בתמונה אחת.

ציד שוליים אחר אותם שורשים במבודדות לשון — באסקית, סאמית ומועמדות ארוכות־טווח אחרות המוצעות לפעמים בהשוואות מאקרו — עשוי לתאר נדידה ניאוליתית מן הסהר הפורה. מותרים כאופק. אסורים לשאת את הספר הזה. הקרקע הנושאת היא שומר, אכד, אשור והלבנט, שם השמות, הדרגות, הטקסים והחורבות עדיין יושבים בפרוזדור אחד.

1.5. איך לקרוא את הבא

שתי שכבות יוחזקו במכוון מול העיניים, ולא יומסו לערפל אחד הקרוי «אולי».

השכבה הראשונה היא הרשומה המזרח־תיכונית כפי שאפילו היסטוריון זהיר חייב לתארה עתה. שמות אלוהיים בישראל רבים לפני שהם אחד. יהוה יכול להיות של שומרון ושל תימן. דמות נקבית או חפץ פולחנה עומד בנוסחות ברכה. מקדש יהודי במצרים יכול לנקוב באנת־יהו. ראש שנה ודין יושבים בלוח המכיר את האכיתו של בבל. עמוס עדיין מדליף סכות וכיון. שמו של מרדכי יושב על תפר מרדוך. אשור בולע את משרות אֵאַ. אלהים גזור כרבים. השכבה הזאת כבר הורסת את משפט בית הספר «אברהם גילה שאלוהים אחד». היא אינה דורשת חלליות. היא דורשת רק קריאה.

השכבה השנייה היא תזת הספר הזה, והיא אינה ביישנית. אנוכי הוא תג EN.KI בתוך העברית. אהיה הוא אֵאַ הנאמר כאַהְו־יַא. יהוה היא המסכה המאוחרת שהבריגה את שולחן אנכי לשולחן אנליל כדי שאפשר יהיה לפנות אל המושבה כאילו אדון אחד מדבר. הנחש והמשיח הם סכום ביקורת אחד. החגים הם פרוטוקולים. המקדש הוא שקע. כת המטען היא המין האנושי המחמם את המסלול.

היכן שהשכבה השנייה נשענת מעבר לראשונה, הפרוזה עדיין תישען. זה אינו חיבור המוגש למחלקה שיכולה לעכב תואר. זו חקירה המשתמשת בעובדות המחלקה כקרשי רצפה ואחר כך הולכת לאן שהקרשים מצביעים. קוראים הרוצים רק את השכבה הראשונה ימצאו אותה מסומנת ושמישה. קוראים שבאו בשביל המהנדס בסנה ימצאו אותו במקום שהמחבר שם אותו: במלה הראשונה של הדיברות ובשם שסירב להיות פילוסופיה.

המטריצה אינה מטפורה לנוחות. זו הטענה שדת היא איך נראית ארכיטקטורת פיקוד אחרי שהמפקדים עזבו את הספקטרום הנראה והמפעילים החלו לסגוד למסך הכניסה. פרק 2 פותח את המסך הזה בעבור היהדות ואינו סוגר אותו עד שהפנתיאון גלוי שוב.

המשך יבוא.