פרק 10. עמים קטנים — טבעת הרסיסים
פרק 10. עמים קטנים — טבעת הרסיסים
אי אפשר להתחיל את הפרק הזה בשמות. שם ללא הכנה מוקדמת דומה לשלט של חנות שאל תוכה נדחף הקורא ישירות מהרחוב: הוא רואה מילה, אינו רואה את הסחורה, ומסיק שמרמים אותו. תחילה יש להניח על השולחן דברים פשוטים. מהו קאנון גדול. מהו עם קטן. מה מכונה בספר זה בשם "אנונאקי". מהו רסיס. ומהו טבח, כשאומרים את המילה הזו לא כסמל מופשט, אלא כהשמדה פיזית של רקמת חיים חיה. רק לאחר מכן ניתן להתקרב אל הארמנים, האשורים, השומרונים, המנדעים, היזידים, הדרוזים, הזורואסטרים והיהודים. אחרת תתקבל פשוט רשימה ארוכה של סבל, ואנו זקוקים למפת זיכרון תפקודית.
1. סף המתודולוגיה: קאנון, עם ועבודה
הקאנון הגדול והמונופול על הזמן
קאנון גדול הוא דת או נרטיב היסטורי שניצח, והוא תופס את עצמו כשלם, מוחלט וכזה שאינו דורש כל השלמה. יש לו גושפנקה מדינתית, ספר שנלמד בבתי הספר מכיתה א', וחג המעוגן בחוק בלוח השנה הלאומי. אך עיקר כוחו טמון בזכות הבלעדית לומר "כך היה". זכות זו אינה מבקשת את הסכמתם של אלה שלא הוכנסו אל תוך ה"כך היה", אלה שנערכו מחדש או נמחקו עוד בשלב ליווט כתבי היד.
הקאנון הגדול מחזיק ביכולת אימפריאלית ייחודית: הוא יודע לחיות ללא העם שזוכר אחרת. מפתח המקדש יכול להישרף, שפת המנהל יכולה להתחלף, ובירת הממלכה יכולה להעתיק את מקומה אלפי קילומטרים משם — אך הקאנון יישאר ללא פגע, משום שמיליוני פיות משננים אותו באופן מכאני. הוא דומה לבית מסיבי שהחליפו בו את המנעולים, גירשו את דייריו המקוריים ותלשו את דפיו מפנקס התושבים. הבית עומד. הפולחן נמשך. הדיירים הקודמים כאילו לא היו קיימים מעולם. הקאנון הגדול מייצר תמיד אשליה טוטאלית לכך שההיסטוריה החלה רק ברגע ניצחונו, וכל מה שקדם לו היה רק "הכנה" לא בשלה, "ברבריות" או "חשכת עבודת אלילים".
[ זיכרון חי של השבט / העמק ]
│
▼ (סינון, דחיסה, עריכה)
[ הקאנון הגדול המנצח ] ──► [ ספר לימוד מדינתי ולוח שנה ]
│
▼ (הכרזת החלופות כ"אינן קיימות")
[ "רעש לבן" ומחיקת המפענח ]
העם הקטן ואנטומיית ההישרדות
אימפריה בנויה באופן פשוט בתכלית. היא עוברת את חילוף שפת המזכירות באותה קלות שבה נהר עובר את חילוף גדות החול שלו. על המטבע מוטבע דיוקנו של מלך אחר. בצו המנהלי נכתב שם חדש של אל עליון. הנהר האימפריאלי ממשיך לזרום מבלי לשנות את אפיקו.
עם קטן אינו יודע לחיות כך. אין לו בירה רזרבית במקרה שזו הנוכחית תישרף עד היסוד. אין לו צבא אוקייני זר שיבוא לעזרתו רק משום שהוא "חשוב אסטרטגית" לשוק העולמי. אין לו בית ספר שבו כתבו הלאומי יועמד באותה מדף לצד "מדעי היסוד האמיתיים", ולא ישלח לפרק אגדות עם לתיירים.
כל מה שיש לו הוא השבט (הגזע/המשפחה). שבט כאן אינו מילה מטאפורית יפה משיר עם. שבט הוא רשת חיה של בני אדם המזהים זה את זה ללא דרכון אימפריאלי, לפי צליל התנועות, לפי אות משפחתי, לפי זיכרון בלתי מדובר של אסון משותף. יש לו הר הנראה מחלון כל בית, ונהר שנכנסים אליו לא לפי שעת חג של מנצחים, אלא משום מים אלה רחצו את גופות אבותיהם. יש אש שמדליקים ללא דיוקן של שליט, פשוט מפני שכך הדליקו האבות. יש כתב שלא התאים כלל לכתב المזכירות הממשלתית. ויש זיכרון רציף לכך שכל זה כבר ניסו לגדוע — לא בוויכוח פילוסופי בכיכר העיר, אלא בסכין, בטיהור שכונות, בדרך למדבר הלוהט, באיסור על השם המקורי ובשתיקה אטומה של ספר הלימוד האקדמי.
אנונאקי כמערכת תפקידים
האנונאקי בספר זה אינם עלילה לפחד אופנתי ולא סיבה לחפש קסדה חייזרית בכל איקונה עתיקה. כך מכונה במבנה שלנו מועצת התפקידים המכוננים של העולם, אשר הדתות הגדולות הותירו ממנה מאוחר יותר רק מסכות מופשטות.
תפקיד יש להבין כפשוטו — כעבודה מעשית לשמירת המציאות, אחרת המילה תהפוך שוב לססמה אקזוטית:
- הייתה עבודת המים — החזקת התהום המתוקה, טיהור ושמירת החיים כנגד האדמה היבשה.
- הייתה עבודת הצו — קביעת מידות, משקלות, חוקים וגבולות מרחב קשיחים.
- הייתה עבודת הכתב — תיעוד מחזורי הכוכבים, רישום היבולים ושמירת קשרי הסיבה והתוצאה.
- הייתה עבודת האמהות של האדמה — התרבות רציפה של הבלוק הביולוגי ודאגה למעיינות היולדים.
- הייתה עבודת הסירוב — היכולת המטאפיזית והחברתית שלא להרכין ראש לפני מגדל בבל זר.
- הייתה עבודת האש — משפט אמת נוקב הפועל ללא דיוקן וללא פסל מעשה ידי אדם.
הקאנון הגדול המנצח אסף את כל העבודות המתמחות הללו לתוך שם יחיד, ואת השאר הכריז כאינן קיימות או כדמוניות. מי שזכר את חלוקת התפקידים ואת המבנה הפנימי של המועצה, הפך באופן אוטומטי ל"עובד אלילים", "כופר" או "שריד כתתי".
+-------------------------------------------------------------------------+
| מכניקת הטרנספורמציה של התפקוד |
+-------------------------------------------------------------------------+
| מועצה עתיקה (רב-ממדיות) │ קאנון מנצח / מונותאיזם |
+----------------------------------+--------------------------------------+
| • עבודת המים (אנכי) │ ──► מאוחד לרצון יחיד |
| • עבודת הצו / המשפט (אנליל) │ ──► כל התפקודים החלופיים |
| • עבודת האמהות (נינחורסג) │ הוכרזו כ"חטא", "מרד" |
| • עבודת הסירוב / האש │ או "זיוף דמוני". |
+-------------------------------------------------------------------------+
תזת אנכי: זיכרון של עבודה ולא של סיסמה
תזת אנכי מדברת על לוגיקה אחרת של שימור נתונים. אנכי בהקשר שלנו הוא שם לבית המים, הידע הישומי, המלאכה וההנדסה של השארית. במיתוס המסופוטמי העתיק הוא אינו זה שמוציא לפועל את הצו המנהלי העיוור "לאפס את העיר הרועשת". הוא זה שעוקף את איסור המועצה, מזהיר את האדם דרך כותל הקנים, מלמד לזפת את התיבה, טומן את זרע החיים ואינו מאפשר לאיפוס להפוך לטוטאלי.
זיכרונו אינו חייב להיות מונח במוזיאון ממלכתי תחת שמו ההיסטורי. הוא חי בתוך העם שעדיין מבצע את עבודתו היישומית, גם אם שכח מזמן את לוח הטין bearing את תוארו. לבצע את העבודה ולצטט את השם הם שני דברים שונים בתכלית:
- המנדעי טובל במים הזורמים של הנהר ואינו חייב להגות את המילה השומרית "אנכי".
- הארמני מביט מהעמק אל אררט בעל שתי הפסגות ואינו חייב לקרוא את גליל הצילינדר של רולינסון.
- היזידי שומר על הזכות לסרב להשתחוויה זרה ואינו חייב לחפש את שורשיו בספריית אשורבניפל.
הזיכרון כאן אינו נבחן בקיומה של סיסמה או ציטוט. הוא נבחן בביצוע היומיומי של העבודה שהודחה.
2. הרסיס, הטבעת ואשליות "הכספת היחידה"
מהו רסיס
רסיס אינו חתיכת חמר פיזית בכיס ולא כתב יד סודי הטמון תחת סף הבית. רסיס הוא עבודה תפקודית אחת ששרדה.
זיכרון האנונאקי אצל עם קטן אינו אומר שזקני העדה שומרים בארגז ברזל שרטוט של חללית בחתימת אל עתיק. מי שקורא כך את ההיסטוריה, כבר החליף את המחקר ברומן זול. זיכרון פירושו שבתרבות הקהילה נשמר היבט יסודי של מבנה העולם, שהקאנון הגדול השליך לאשפה או דחס עד לבלי הכר:
- המים כהצלה וכמעבר, ולא רק כעונש עיוור על חטאי אנוש.
- שפת העמק החיה, שבה חקקו פעם את הכתב המסמרים, ועודנה נשמעת בפיו של ילד ולא רק בוויטרינת הזכוכית של הלובר.
- הוויכוח על ציר העולם האמיתי — על אותו מקום גיאוגרפי ספציפי שבו נקבע לוח זמנים מדויק למפגש שמיים וארץ.
- הסירוב המטאפיזי להשתחוויה, שהאימפריה המנצחת מיהרה לכנות בשם "פולחן השטן" כדי להסיר מעצמה מראש את הרחמים בטיהור העתידי.
- מערכת מסירה סגורה, שנוצרה מפני שכל צומת מידע פתוח נשרף מיד בידי השלטון.
- אש האמת, הפועלת כחוק טבע אובייקטיבי ללא דיוקן של מנהיג.
- המגילה הניידת, שבמבנה שלה עדיין ניכר תפר העריכה: המועצה העתיקה נדחסה לתוך שם יחיד, אך לא הצליחה להסתיר את כל קפלי הטקסט.
מבנה הטבעת
בטבעת הרסיסים עומדות שמונה מסורות: ארמנים, אשורים, שומרונים, מנדעים, יזידים, דרוזים, זורואסטרים ויהודים.
[ ארמנים: הר השארית ואנהיט ]
[ יהודים: המועצה המכווצת ] [ אשורים: שפת העמק ]
[ זורואסטרים: אש האמת ] [ שומרונים: הוויכוח על הציר ]
[ דרוזים: הדלת הסגורה ] [ מנדעים: המים החיים ]
[ יזידים: הסירוב להשתחוות ]
הטבעת אינה ברית מאגית, אינה מסדר נסתר ואינה מועדון נבחרים. זהו ווקטור תצפית חיצוני. מבפנים, כל בית מביט אך ורק על ההר שלו, מתפלל בלשונו ואינו חייב להכיר או לאהוב את שכניו. שום ברית או מטה משותף לא נראו ביניהם בספר זה, ושום דבר כזה אינו מיוחס להם.
הרשימה אינה סגורה. אם מחר יופיע על מפת העולם עם נוסף בעל גזע חי, שם אימפריאלי אסור, עבודה ייחודית וקבר טרי שלא התקרר — הוא יעמוד באותה שורה. לא לפי צו שלנו, אלא לפי בדיקה תפקודית.
אך את אלה שכבר נקבו בשמם אי אפשר למחוק למען קיצור ספרותי נאה. הטיוטה המוקדמת של ספר זה הייתה קצרה יותר, אך אסור להותיר אותה קצרה. רשימה הקצרה מהעמים המציאותיים היא השיטה האהובה על המנצח. כך כותבים ספרי לימוד רשמיים: את מי שלא רשמו בתוכן העניינים, כאילו לא היה קיים מעולם.
היעדר כספת אחת
אף אחד מהעמים הללו אינו מחזיק אצלו את השרטוט כולו. יש לחזור על כך שוב ושוב, משום שקורא המורגל בבלשי היסטוריה מחפש תמיד "כספת מרכזית אחת" שבה מוחבאת כל האמת על העולם.
כספת יחידה אינה קיימת. ובכך טמונה בו-זמנית ההגנה הגדולה ביותר והטרגדיה הגדולה ביותר של הידע העתיק:
- ההגנה טמונה בכך שחלקי הקוד מונחים בסלים שונים לחלוטין ובלתי מקושרים. אי אפשר לבוא לנקודה אחת על פני האדמה ולשרוף את ההר, הנהר, השפה, האש, הדלת והמגילה במדורה אימפריאלית אחת.
- הטרגדיה טמונה בכך שכל רסיס כשלעצמו פגיע עד הקצה. נקל להכריז עליו כ"אמונה תפלה מקומית", "כת של פראי ביצות" או "כנופיית הרריים", ולהשמידו בנפרד בעוד שאר הרסיסים מביטים מהצד וחורשים מחשבה כאילו הדבר אינו נוגע להם.
3. אנטומיה של טבח: סיבות ארציות וחזרה מערכתית
את המילה "טבח" יש לפרק בדייקנות כירורגית, בטרם תהפוך לעוד סיסמה מופשטת.
הספר אינו טוען בשום אופן כי בארכיונים הסודיים של האימפריות הגדולות היה מונח מסמך ובו הוראה: "להשמיד את שמונת העמים הללו מפני שהם שומרים את שרטוט האנונאקי". מסמך כזה לא נראה מעולם. להמציא אותו כאן פירושו לבצע פשע שני כנגד המתים. בפעם הראשונה רצחו אותם פיזית. בפעם השנייה מנסים להפוך את מותם לאיור מלאכותי עבור סכמה תיאורטית שלא הייתה שייכת להם מעולם.
בתקופות שונות נטבחו עמים אלה, הורעבו וגורשו מסיבות ארציות, נוקשות ופרגמטיות לחלוטין:
+--------------------------------------------------------------------------+
| המנועים הארציים של ג'נוסייד |
+--------------------------------------------------------------------------+
| פחד הקיסרות ──► חשש מנתין המתפלל מחוץ למערכת המדינתית. |
| חמדנות הממסד ──► אי-יכולת לגבות מס משמעויות על פולחן זר. |
| קנאת השכן ──► רצון לקחת את הבית, הבוסתן, המקנה והאדמה של השכן. |
| בניית מדינה ──► הדרישה: "עם אחד, שפה אחת, מנהיג אחד". |
| בריונות חמושה ──► טיהור השטח מאלה שהוכרזו מראש כ"טמאים". |
+--------------------------------------------------------------------------+
הסיבות ארציות לחלוטין. הגופות אמיתיות לגמרי. את המכות הללו הופכת לדומה לא מטה מסתורי במעמקי המאות, אלא הרווח המכאני הזהה של המערכת הממורכזת. לעם הקטן אין דיוויזיות, אין זכות וטו דיפלומטית ואין למי להתקשר. לקאנון הגדול יש מיליארד פיות מבצעים.
את החזרה על האסונות הללו יש להסביר ללא מיסטיקה. רופא הצופה באותה תמונה קלינית אצל חולים שונים, אינו חייב להאמין שכולם הורעלו על ידי אותו טבח ספציפי. אנו רואים מכה מערכתית קבועה בנושא החי של המידע, ואיננו חייבים להאמין שכל הטרגדיות ההיסטוריות — מגירושי העות'מאנים ועד המצור על א-סווידא — נחתמו מאותה מזכירות.
הרסיס שרד לא מפני שהגליין כיוון אל המיתוס העתיק והחטיא במקרה. הגליין כלל לא חשב על המיתוס. הוא חשב על ביזה, על פחד מפני הממונים, על "טהרת הגזע", על קבלת עיטור. הרסיס הועבר על ידי בני אדם ספציפיים שלא הספיקו או לא הצליחו לחסלם. הידע שרד כנגד כל הסיכויים, ולא בזכות מזל של סמל.
רצח העם הארמני (1915–1923)
אין מדובר ב"תקופת מלחמה קשה באופן כללי", כפי שאוהבים לכתוב סנגורי האימפריות. זו הייתה מערכת מתוכננת: אנשים נתלשו ממקומות מושבם, שבהם חיו אבותיהם אלפי שנים, כפי שתולשים ספרים ישנים מדפים. הם הוגדרו אל החולות הלוהטים של דיר א-זור, נרצחו בדרכים, והוטבעו בנהרות. הבתים נותרו ריקים, ואחרים נכנסו אליהם מיד.
הניצולים הפכו לתפוצה טוטאלית — עם הנאלץ לבנות את כנסיותיו במקום שבו לא גדל גפנו מעולם. הוויכוח הפוליטי האינסופי על השם ("ג'נוסייד" או "קורבנות מלחמה נלווים") נוח רק למי שרוצה למחוק את רשימת הכפרים שהושמדו. כפר ריק אינו מתאכלס מחדש מכך שדיפלומטים יכנו את התרוקנותו בשם "צער היסטורי הדדי".
סייפו — רצח העם האשורי (1915)
"סייפו" (החרב) — המילה שבה מכנים האשורים את השמדתם שלהם באותם חודשים ממש ועל אותה אדמה. הם נטבחו לעיתים קרובות באותן ידיים שטבחו בארמנים, אך בספרי הלימוד הזרים האשורים אינם קיימים כלל.
[ עם קטן ] ──► [ השמדה פיזית ] ──► [ קשר שתיקה בספרי הלימוד ]
│
▼
[ מחיקה מוחלטת מהזיכרון ]
זהו האסון השני, העומד בצמוד הראשון. נוח "שלא להבחין" בו. אם יזכירו את סייפו, ייאלצו להודות כי לא מדובר היה בטיהור אלמנט פוליטי אחד, אלא בהשמדה מערכתית של העמים הילידיים העתיקים ביותר של מסופוטמיה. שתיקתו של ספר הלימוד האקדמי פועלת לא פחות טוב מכדור טורקי או כורדי. מי שאינו קיים בספר — אינו קיים בזיכרונו של השכן. והשכן מתפלא אחר כך בכנות: "תגיד, באמת גר כאן פעם עם כזה?"
השואה — חורבן יהדות אירופה
השמדת היהודים בידי הנאצים באמצע המאה ה-20: גטאות, מחנות השמדה, בורות ירי, מפעלי מעבד של רקמה אנושית שהועמדו על סרט נע תעשייתי.
את השואה אסור בשום אופן לספר מחדש כ"מבצע סודי כנגד הקבלה, כנגד המגילה הנסתרת או כנגד השרטוט של האנונאקי". זהו עיוות עמוק ומסוכן ביותר. הנאצים רצחו יהודים: את החייט, את המורה, את הילד, את השכן, את הסנדלר. מגילת התורה שרדה לא מפני שהגליינים כוונו אל מיתוס אקזוטי והחטיאו את ספירת ספירות. היא שרדה אצל המעטים שנותרו בחיים בגיהנום, ואצל אלה שקראו בה בסתר במרתפים הקפואים כאשר עצם הקריאה בחוץ פירושה היה הוצאה מיידית להורג. לצמצם את השואה ל"ציד אחר ידע נסתר" פירושו לשקר במצח נחושה הן על היקף הפשע והן על זיכרון המעונים.
התייבשות המנדעים
אין מדובר בלילת סכינים אחת, אלא בהדחה איטית ומתוכננת, שאיטיותה מקלה לראות בה "תהליך טבעי".
קהילת דרום עיראק וחוף ח'וזסתאן האיראני נמסה במשך מאות שנים: ממלחמות בלתי פוסקות, מהדבקת תווית של "כופרים טמאים", מהרס אקולוגי וייבוש ביצות מסופוטמיה בימי סדאם חוסיין, ומבריחה מאסיווית אל מעבר לאוקיינוס. הנהר הקדוש פרת עדיין זורם. אך לטבול בו בטקס המסבות כמעט אין מי שייכנס. כך דועך פולחן עתיק: כאשר משמידים לא את הספר עצמו, אלא את בני האדם הפיזיים היודעים להיכנס נכון אל המים. השקט המשתרר לאחר מכן נראה לצופה מהצד כ"שינוי אקלים". אך אין זה אקלים — זוהי תוצאה של דחיקה מידעית ודמוגרפית.
המכה על שנגאל ולאליש (2014)
רצח העם היזידי במאה ה-21, שבוצע על ידי ארגון המדינה האסלאמית (דאעש): הוצאות להורג המוניות של גברים, שווקי עבדים לנשים וילדים, ומנוסת מאות אלפים אל הסלעים החשופים של הר שנגאל.
היזידים כונו במשך מאות שנים "עובדי שטן". עלילת דם דתית זו הכינה את הקרקע להשמדה במשך דורות, כפי שחקלאי מכין את השדה לקראת הקציר: כדי שביום הטבח אף שכן לא ינקוף אצבע. בשנת 2014 הפכה עלילת הדם לטכנולוגיה של ג'נוסייד ישיר. מי שהוכרז מראש כ"משרת השטן", מותר לאנוס אותו, למכור אותו ולשחוט אותו ללא שמץ של נקיפות מצפון.
טבעת א-סווידא
הטרגדיה הנוכחית, המתחוללת ממש ברגעים אלה, ולא דף מספר היסטוריה מעלה אבק. העיר המרכזית של הדרוזים בדרום סוריה — א-סווידא — חיה בתנאי מצור מורכב ופגיעות מתמידות: הפגזות, חסימת עורקי תחבורה, פרובוקציות ואיום מתמיד של טיהור.
עבור הדרוזים החיים שם, הצהרות רשמיות של משרדי חוץ אינן מבטלות את הטבעת הממשית על השטח. טבעת בשטח פירושה דברים פשוטים מאוד: הדרך מחוץ לעיר אינה שייכת לך עוד, סיוע הומניטרי נכנס רק באישור זר, וכל יציאה מהעיר כרוכה בסכנת מוות. א-סווידא היא עיר שבה אי אפשר לספר כיום על הדרוזים כעל "אירוע מרתק מתקופת הפאטימים". זהו צומת חי של התנגדות.
4. שמונה היבטים: זיכרון, עבודה ומטאפיזיקה
להלן, לכל אחד משמונת העמים יש היבט זיכרון ייחודי וחד-משמעי. אסור בשום אופן להחליף ביניהם. מי שיקרא להר קדוש בשם נהר, יצמצם שוב את הרשימה שלנו ויעשה מהעבודות העתיקות השונות עוד "כת מלאכותית תחת הכותרת שלנו".
+--------------------------------------------------------------------------+
| התמחות תפקודית של הרסיסים |
+--------------------------------------------------------------------------+
| עם │ היבט זיכרון מרכזי │ מטאפיזיקה יישומית |
+--------------+----------------------------+------------------------------+
| ארמנים │ הר השארית ואנהיט │ סירוב למגדל, אם המים. |
| אשורים │ שפת העמק החיה │ מפענח קולי של הכתב המסמרים. |
| שומרונים │ הוויכוח על הציר האמיתי │ אי-הכרה בהעתקת המרכז. |
| מנדעים │ מים מתוקים חיים │ מעבר, ולא עונש על חטא. |
| יזידים │ מטאפיזיקה של אי-השתחוויה │ יופי שהוכרז כ"רע". |
| דרוזים │ הדלת הסגורה של המסירה │ שימור הקוד בזמן אש. |
| זורואסטרים │ אש האמת ללא פסל │ חוק קוסמי של אשא. |
| יהודים │ המועצה המכווצת והמגילה │ צומת נייד בגלות. |
+--------------------------------------------------------------------------+
1. ארמנים: זיכרון השארית ומאי המים
הארמנים קוראים לעצמם האי (
Հայ). השם החיצוני, שבו מכירה אותם המזכירות הבינלאומית, אינו חופף לשמם הפנימי — ובטבעת הרסיסים זהו כבר כלל ברזל: העם מכיר את עצמו אחרת לגמרי מכפי שרושם אותו המנצח.[ האב המייסד הייק ] ──► [ סירוב לבנות את מגדל בל ] ──► [ יציאה אל ההר ]
│
▼
[ שמירת האוטונומיה ]
הייק במיתוס הלאומי שלהם הוא קשת וגיבור, שגבר עריץ זר בשם בל (נמרוד) זימן אותו לבנות ולשרת את המגדל האימפריאלי. סמל המגדל מובן ללא חפירות ארכיאולוגיות: זהו שלטון מרוכז זר, חוקי שמיים זרים, וצו להפוך ל"שייך" דרך השתחוויה. הייק לא הלך. הוא אסף את שבטו, עלה צפונה אל ההרים, וכאשר בל יצא נגדו למלחמה — ירה בו חץ והרגו. העם נקרא בשמו של זה שעזב, ולא בשמו של המגדל. היבט הסירוב למערכת זרה נוכח כאן מלכתחילה.
הר אררט בעל שתי הפסגות (מאסיס) בקאנון הזר הוא רק תפאורה ציורית שבה נחה תיבת נח לאחר ירידת המבול. עבור העמק הארמני אין זו תמונה מביבליה זרה. בתזת אנכי, המבול אינו שיעור מוסרי על "חטאיו של המין האנושי", אלא איפוס גלובלי ומדיניות של שמירת השארית. מישהו הוזהר דרך הכותל, הזרע הוחבא, והיבשה חזרה להיות מקום חיים. העם העומד למרגלות ההר הזה מחזיק בהיבט יסודי: האיפוס לא היה טוטאלי.
אנהיט (
Անահիտ) היא החצי השני, ההכרחי, של היבט זה, שבלעדיה ההר היה נותר רק מבצר אבן יבש. היא אם ההרים המוזהבת, גבירת המים, הפריון והתרפיה, הקרובה לאנהיטה האיראנית ולדמויות אם-אדמה מסופוטמיות. בני לה מקדשים מפוארים והגישו לה עטרות זהב.[ מקדש אנהיט ] ──► [ התנצרות / הרס פסלים ] ──► [ פולחן מרים / מעיינות קדושים ]
│
▼
[ המים ממשיכים לזרום ]
קבלת הנצרות ניפצה את פסליה, הסירה את שלטיה, אך לא יכלה לסתום את המעיינות עצמם. המים המתוקים המשיכו לזרום במקום שבו נאסר המקדש. שם האלה עבר לשמות מקומות, ללחשים עממיים, ולפולחן הייחודי של אם האלוהים (סורב אסטוואצאצין), שמתחתיו נשמע בבירור קול הנביעה העתיק.
ניהול העולם הניקבי נזכר: גובה ההר ללא מים אימהיים הופך לצו אימפריאלי יבש. הג'נוסייד של 1915 רצח בני אדם חיים, אך לא יכול היה להרוס את הקשר הזה: היציאה מהמגדל הזר, הר השארית, אם המים והאלפבית הייחודי שנוצר על ידי משתוץ כמגן פתוח.
2. אשורים: זיכרון השפה החיה של העמק
האשורים נושאים בגרונם את זיכרון אותה השפה ממש שבה דיברה וכתבה מסופוטמיה התחתית והעליונה. תחילה יש צורך בהכנה, מפני שלאיש המודרני קל להתבלבל ולראות בעם הזה מוצג מוזיאוני מעלה אבק.
במקום שבו חקקו פעם את הכתב המסמרים על טין רטוב ושבו נכתב מאוחר יותר התלמוד הבבלי, נשמע עד היום השורש הארמי החי (דיאלקטים נאו-ארמיים: סורת, סורויו).
הכתב המסמרים הוכרז כדיסק נצחי אך מת לצד מפתח אבוד. הטין לא נשרף. בית הספר של הסופר (אדובה) נשרף, מעמדו הכלכלי של המפענח נשבר. האשורי אינו לוח מוזיאוני. האשורי הוא השארית החיה של המפענח הקולי עצמו.
[ כתב מסמרים עתיק (טין) ] ──► [ אובדן בית ספר לסופרים ] ──► [ "דיסק מת" ]
│
▼
[ דיבור אשורי (סורת) ] ───► [ מפתח קולי חי ] ───────────────► [ קריאת משמעויות ]
ההיבט אינו טמון בכך שבכפר אשורי ליד חסכה מונח בארגז עץ שרטוט של ספינה שומרית. ההיבט טמון בכך שהמפתח החי ללשון העמק העתיקה אינו נמצא רק במוזיאון הבריטי, שאליו נכנסים בכרטיס. מפתח מת מחכה לחוקר מומחה עם מענק מחקר. מפתח חי יושב במטבח ומדבר בשפה זו עם ילדיו.
ההבדל ביניהם תהומי. את החוקר המומחה אפשר לשלול ממימון או לסגור את הפקולטה. את הילדים אפשר לרצוח פיזית — ואז ערוץ המידע העתיק ייסגר לנצח ללא שום שריפת ספריות.
אסון הסייפו פגע בדיוק בגרון החי הזה. לאבד את העם הזה פירושו להותיר את עמק מסופוטמיה ללא קול משלו ולחכות מאות שנים עד שחוקרים מערביים ירשו לו "להיות שוב ידע". ללא הגרון החי של האשורים, כל שאר הכרוניקות המסופוטמיות הופכות לתרגום זר. ותרגום שייך תמיד למי שמבצע אותו.
3. שומרונים: זיכרון הוויכוח על הציר האמיתי
מהשומרונים נותרו מעטים מאוד — כמה מאות בני אדם בלבד, המתגוררים בהר גריזים ובחולון. העולם האימפריאלי הגדול התרגל לדבר עליהם בלשון עבר עוד בחייהם. זוהי שיטה אהובה של עמעום מידע: את העם מכריזים כ"כמעט נכחד", ואז ההר הקדוש שלו הופך למסלול טיול חסר סכנה.
+--------------------------------------------------------------------------+
| וויכוח גיאופוליטי על הציר הקדוש |
+--------------------------------------------------------------------------+
| נוסח ירושלים (ציון) │ נוסח שומרון (גריזים) |
+----------------------------------+---------------------------------------+
| • המרכז הועתק לבירת דוד │ • המרכז היה ונשאר תמיד בראש |
| • הכנסת ספרי נביאים │ הר גריזים (תורת ישראל). |
| • מונופול פוליטי של המלך │ • אי-הכרה מוחלטת בהעתקת הנקודה |
| והכהונה הירושלמית. │ הקדושה לבירה הליטאית/יהודאית. |
+----------------------------------+---------------------------------------+
השומרונים (
שמרים — שומרי התורה) עומדים על הר גריזים עם התורה העתיקה שלהם, הכתובה בכתב עברי עתיק (דעץ), שאליה לא נכנסו ספרי הנביאים המאוחרים והעריכה ההיסטורית הירושלמית.ההיבט שלהם אינו פשוט רצון לנצח את הקטכיזם הירושלמי. ההיבט שלהם הוא סירוב ישיר להכיר בכך שהקשר הרשמי בין שמיים לארץ העתיק את מקומו לבירה פוליטית זרה.
ציר העולם במבנה שלנו הוא מקום קונקרטי שבו נקבע לוח זמנים מדויק בין השמיים לארץ. הר, מקדש, מקום גבוה. הקאנון הירושלמי הגדול הכריע את הוויכוח העתיק בכוח, בסמכות מלכים ובהיקף תפוצת הספרים, והכריז על כך כ"רצון האל היחיד". כמה מאות בני אדם על הרוח החשופה של הר גריזים מחזיקים במשך מאות שנים זיכרון נוקשה: לצומת הקוסמי היה כתובת גיאוגרפית אחרת לגמרי, והבירה המנצחת מעולם לא ביקשה את הסכמת ההר עצמו.
עבור תייר מזדמן זה נראה כ"וויכוח מצחיק בין שני כפרים עתיקים על איזה חג פסח עתיק יותר". עבור המבנה שלנו זהו זיכרון לכך שהצומת הקוסמי אינו חייב לחפוף למזכירות המנהלית של המנצח התורן.
4. מנדעים: זיכרון המים החיים המתוקים
המנדעים (
מנדעייא — יודעים, מהשורש הארמי מנדע — דעת, ידע) נושאים את היבט בית אנכי הישיר והבלתי-מעוות ביותר, שספר זה מסכים לנקוב בשמו ללא שמץ של הפשטה.[ ארידו / בית אנכי ] ──► [ התהום המתוקה הגדולה (אפסו) ]
│
▼
[ טקס מנדעי ] ─────────► [ מים זורמים (ירדנה) כמעבר נצחי ]
כאן אין צורך בהשערות מלאכותיות. בספרם הקדוש "גנזה רבא" אין דגל עם השם אנכי, אך מתקיימת שם עבודת אנכי הרציפה:
- מים מתוקים זורמים (ירדנה) נחשבים למקור החיים והטיהור היחיד.
- הטבילה החוזרת (מסבותא) מבוצעת לא פעם אחת בחיים ככרטיס כניסה מנהלי לקהילה, אלא באופן סדיר — כחזרה מתמדת למקור החי.
- האור מנוגד לחלוטין לחשכה ולתוהו החומרי.
- הדעת (מנדע) מובנת כהצלה ישירה של הנשמה, ולא כ"חטא קדמון" שבגללו מגרשים את האדם מגן עדן.
יוחנן המטביל (יחייא יוחנא) עבור המנדעים אינו פשוט "רצדנט זוטר" שנאלץ לפנות מקום למשיח זר, אלא מורה המים הגדול, שומר הפולחן האמיתי. הקאנון הנוצרי הגדול עשה מיוחנן רק מדרגה זמנית בסולם הברית החדשה. המנדעים לא קיבלו תרגום זה בשום אופן. בכך בדיוק טמון ההיבט שלהם. הקאנון הגדול אוהב סולם היררכי שבו הישן משרת תמיד את החדש. מים חיים אינם משרתים דבר. הם עצמם המעבר היחיד.
בקאנון המנצח, המים הם כמעט תמיד עונש (המבול, ים סוף המטביע את המצרים). אצל המנדעים המים הם מעבר רך של השארית, הדבר שדרכו האדם מטהר ונשאר חי. זוהי בדיוק אותה מדיניות כמו באזהרה העתיקה דרך כותל הקנים. קהילת המנדעים נמסה לנגד עיננו. אם הערוץ החי הזה ייקטע, בית אנכי יישאר לחיות רק בתרגומים של חוקרי מסופוטמיה. ההבדל בין מוזיאון אקדמי לטבילה ממשית בנהר — הוא הוא ההבדל בין גופה חנוטה לבין נשימה חיה.
5. יזידים: זיכרון הסירוב المטאפיזי
היזידים נושאים במסורתם את זיכרון מלכ טאווס (מלאך הטווס), את המרכז ההררי הקדוש לאליש ואת הזכות העתיקה לסרב להשתחוויה למה שאינו המקור המוחלט.
[ צו השתחוויה ] ──► [ מלכ טאווס: סירוב להשתחוות לחומר ] ──► [ הכרזה כ"שטן" ]
│
▼
[ הכנה לטבח ]
העמים השכנים קראו את היזידיזם במשך מאות שנים כ"פולחן השטן הישיר". קריאה זו הייתה נוחה להפליא מנקודת מבט מעשית. את הנוחות יש לנוק בשמה הישיר: היא מסירה לחלוטין את הרחמים האנושיים. מי שמסרב להשתחוות לצו המדינתי או הדתי שלך — מוכרז כ"שטן של הצו שלך". ועם השטן מותר שלא לחלוק מים, שלא לשבת באותו שולחן, ובשנה נוחה — לשחוט את כל הכפר שלו במצפון נקי.
ההיבט היזידי הוא בדיוק אותו רובד מטאפיזי עמוק, שהסיפור האימפריאלי המנצח הכריז עליו כ"נפילת הגאוותן":
- האור הראשוני, שאינו נשכב תחת הצו המשני.
- היופי העליון (הטווס), שהוכרז כרע מוחלט רק כדי שלא צריך יהיה לנהל איתו דיאלוג.
מלאך הטווס אינו מסכה קרנבלית של רוע. זוהי דמותה של אותה ישות ראשונית שלא נכנסה למערכת ההשתחוויות הזרות, ועל כך ציירו לה תיאולוגים אימפריאליים קרניים וטלפיים.
זוהי אותה עבודת סירוב כמו זו של הייק הארמני, שעזב את מגדל נמרוד. אך הסוף של המשל ההיסטורי הזר היה שונה לחלוטין: הייק הפך לשמו הגאה של עם שלם, ואילו מלכ טאווס הפך ל"שד הראשי" עבור הסביבה המונותאיסטית. ההבדל כאן אינו במוסר של הסירוב עצמו, אלא במי בדיוק כתב את ספר הלימוד הסופי ולמי היו יותר חיילים ובתי דפוס.
המכה העקובה מדם על שנגאל בשנת 2014 הראתה בבירור מדוע שמרו את עלילת הדם הזו בצד במשך מאות שנים. עלילת הדם לא הייתה "דעה תיאולוגית פרטית", אלא הכנה ארטילרית ממושכת לקראת הטבח הממשי.
6. דרוזים: זיכרון המסירה הסגורה
הדרוזים (
אל-מוואחידון — מייחדי האל) נושאים את היבט המערכת הסגורה וההרמטית של מסירת המידע.[ קהיר הפאטימית (מאה 11) ] ──► [ הטפה פתוחה (דעווה) ] ──► [ סכנה קיומית ]
│
▼
[ סגירת הדלתות (1043) ] ───► [ מסירה הרמטית בשבט ] ───► [ שימור הקוד ]
במאה ה-11, לאחר היעלמותו של הח'ליף אל-חאכִם באמר אללה, נסגרו דלתות ההטפה הדרוזית (דעווה) לחלוטין ולנצח. אדם זר אינו יכול להפוך לדרוזי. המפתח לכתבי הקודש שלהם ("רסאיל אל-חיכמה" — אגרות החכמה) אינו מונח בכיכר העיר ואינו נמכר בחנות ספרים.
השם החיצוני "דרוזים" נגזר משמו של אשתכי א-דרזי, שהקהילה עצמה רואה בו כופר ובוגד. זהו כלל ברזל נוסף בטבעת: העולם המנצח אוהב לקרוא לעם בשמו של האדם שהעם עצמו אינו רואה בו את אביו בשום אופן.
סגירותם של הדרוזים היא תגובה מטאפיזית ישירה לניסיון של טיהור מידע. הקאנון הגדול והאימפריה אוהבים תצוגה וויטרינה. כל מה שאתם מציגים לראווה, האימפריה ממפה, ממסה, מנצרת או שורפת. הדרוזים למדו חוק הפוך: צומת מידע פתוח נשרף תמיד ראשון.
לפיכך, הקוד העליון מועבר דרך מאות שנים באמצעות מנגנוני סודיות, גלגול נשמות (תכאמוץ) והפרדה חמורה בין המנהיגים הרוחניים ("עוקאל" — המשכילים) לבין כלל הציבור ("ג'והאל"). המשכיל קורא את הקוד; השאר מספקים הגנה פיזית לקהילה. זהו זיכרון לכך שקוד מטריציוני מורכב שורד בתנאים שבהם כל ויטרינה חיצונית מסוכנת חיים.
א-סווידא משלמת כיום בדם על הזיכרון הזה. המצור החיצוני אינו יכול לקבל את תוכנה של הכספת הדרוזית, אך מנסה להשמיד את העיר עצמה שבה נמצאת הכספת הזו.
7. זורואסטרים: זיכרון אש האמת
הזורואסטרים (פארסים, גברים) נושאים את זיכרון אשא (החוק הקוסמי של האמת האוניברסלית) ואת האש הבלתי-כבית (
אתאר), המודלקת ללא פסל מעשה ידי אדם.[ אש טהורה (אתאר) ] ──► [ היעדר פסל מעשה ידי אדם ] ──► [ משפט נוקב ]
│
▼
[ מאבק אשא כנגד דרוג' ]
אש ללא דיוקן פירושה דבר פילוסופי פשוט בתכלית: השופט העליון קיים, אך אי אפשר לגשת אליו ולסחוב אותו כשלל מלחמה למוזיאון שלך. הצו של כורש הגדול הציב פעם את התפיסה הפרסית הזו לצד מרדוך הבבלי ויהוה העברי כשלש חותמות שוות ערך על צו מדינתי להחזיר את השבויים לבתיהם.
ההיבט של הזורואסטריזם אינו "עבודת המים" של אנכי ואינו "הסירוב להשתחוות" של היזידים. זוהי סרגל קשיח של סדר עולמי מוחלט. במערכת זו קיימת השחתה טוטאלית של המציאות, הנקראת שקר (דרוג'), וקיימים מתקני עולם (סאושיאנטים), המשיבים את ההרמוניה המקורית על כנה.
הזורואסטריזם קרוב יותר ל"בית הצו" המסופוטמי, שעבר עיבוד פילוסופי איראני עמוק. הספר שלנו אינו מנסה לתוך בכוח את אהורה מזדה לתוך אנכי. זיהוי מאולץ הוא תרמית זולה. אנו מחויבים לרשום ביושר את ההיבט: זיכרון לכך שהסדר העולמי יכול להיות אש אמת טהורה, ולא רק שם זכרי בכתב מנהלי.
כיום, הזורואסטרים באיראן כמעט ונכחדו דמוגרפית. הטקסט הקדוש של האווסטה נגיש לחוקרים, הוויטרינה קיימת, אך העם החי עצמו כמעט נעלם. זוהי ההיפך הגמור מהדרוזים: לדרוזים יש דלת סגורה ואוכלוסייה צפופה ולוחמנית בא-סווידא; לזורואסטרים — טקסט פתוח לחלוטין לקריאה ועמים חיים שכמעט נעלמו.
8. יהודים: זיכרון המועצה המכווצת והמגילה הניידת
היהודים נושאים בטבעת הרסיסים את היבט המועצה המכווצת. הכרך שלהם בספרנו כבר נכתב, אך את ההיבט שלהם בטבעת יש להגדיר בבירור, אחרת כל המבנה יאבד מיציבותו.
[ מועצה עתיקה (אלוהים / ריבוי) ]
│
▼ (עריכה ירושלמית)
[ כוווץ לשם יחיד (יהוה) ] ──► [ תפרים בולטים: שכינה וחכמה ]
│
▼ (חורבן הבית)
[ העתקת המרכז למגילה ] ────► [ צומת נייד בגלות ]
מגילת התורה העתיקה צמצמה את פניה של המועצה המסופוטמית העתיקה לשם יחיד, אך לא הצליחה להסתיר לגמרי את תפרי הטקסט:
- בראשית הטקסט ממשיך לבלוט לשון הרבים אלוהים (
אֱלֹהִים), שהמסורת התיאולוגית המאוחרת נאלצה לפרש כ"רוממות" ולא כזכר למועצה. - חכמה (
חָכְמָה) בלשון נקבה, שהייתה נוכחת בעת בריאת העולם. - שכינה (
שְׁכִינָה) בלשון נקבה, היוצאת לגלות יחד עם עמה. - לוח שנה מורכב, שבלעדיו כל צומת עתיק הוא אילם: אין לוח זמנים — אין קשר עם הקוסמוס.
ההיבט היהודי המרכזי הוא הצומת הנייד. את בית המקדש בירושלים שרפו הרומאים. את ההר האדמתי לקחו. אך העם לקח את הספר ונשא אותו עמו. היהודים למדו לשמור על קשר עם הצומת העליון ללא בית מקדש פיזי וללא טריטוריה משלהם.
השואה לא הייתה "ציד אחר תפרי הטקסט של התורה". המגילה היהודית שרדה באופן שונה לחלוטין מהכתב המסמרים המסופוטמי. הכתב המסמרים חיכה אלף וחמש מאות שנה עד שפוליגלוטים אירופאים ימצאו לו מפתח, וכל הזמן הזה נותר עבור העולם כרעש חסר משמעות. המגילה היהודית לא חיכתה אף יום — קראו בה ברציפות במרתפים, בעליות גג ובגטאות, כאשר עצם הקריאה בה נשא עונש מוות.
בטבעת שלנו, המגילה היהודית היא כלי לבדיקה והשוואה, ולא המרכז היחיד של העולם. דרכה ניתן לראות היטב כיצד המערכת המנצחת דחסה את מה ששאר עמי הטבעת מחזיקים בחלקים נפרדים: את המים, הסירוב, האש, ההר והשפה.
5. עמעום שקט וגזירה גלויה
תהליך השמדת הזיכרון העתיק פועל תמיד בשני מצבים, המתחלפים ביניהם בהתאם לתקופה.
+--------------------------------------------------------------------------+
| שני מצבי השמדת הזיכרון |
+--------------------------------------------------------------------------+
| גזירה גלויה (פיזית) │ עמעום שקט (מידע) |
+---------------------------------+----------------------------------------+
| • פרעות, גירושים, טבח. │ • שריפה מחדש של ספרי ההיסטוריה. |
| • כיבוש ושריפת ערים. │ • הדבקת תוויות: "כת", "כנופיה". |
| • רצח פיזי ישיר של נושאי השפה │ • הפיכת מסורת חיה |
| והפולחן. │ ל"פולקלור חמוד לתיירים". |
+---------------------------------+----------------------------------------+
- גזירה גלויה פוגעת ישירות בגופו הפיזי של העם. אלה הם הפגזות, גירושים, מצור מלחמתי, ועבודת סכינים.
- עמעום שקט פוגע בזכות של הזיכרון להיחשב כדעת וידע אמיתיים. הוא פועל דרך ספר הלימוד האקדמי, כותרות העיתונים, שבהם העם הקטן מוגדר מראש כ"כנופיית טרור", "מיעוט אתני" או "להקת פולקלור גוססת":
- את הארמני הופכים פשוט ל"קורבן חסר משמעות של מלחמת העולם הראשונה באופן כללי", וב"באופן כללי" המופשט הזה טובע זיכרון הר השארית ומימי אנהיט.
- את האשורי לא מזכירים כלל בבתי הספר, ויחד איתו אילם לנצח הקול החי של עמק מסופוטמיה.
- את השומרוני הופכים לגלויה אקזוטית לתיירים, והוויכוח היסודי על ציר העולם הופך ל"אמונה תפלה מקומית".
- את המנדעי מכנים "כת ביצות", והמים החיים של אנכי הופכים למנהג עובדי אלילים מוזר, שאינו קשור להיסטוריה של המדע והפילוסופיה.
- את היזידי מגדירים כ"עובד שטן", והסירוב הגדול שלו להשתחוויה הופך לאשמה שדונית.
- את הדרוזי מכנים "כנופיית הרריים סגורה", ומערכת המסירה ההרמטית שלו הופכת ל"סוד פלילי".
- את הזורואסטרי הופכים למוצג מוזיאוני: אש יפה ובטוחה, שאין סביבה עוד בני אדם חיים.
- את היהודי הופכים או ל"אשם טוטאלי בכל הצרות" או ל"שומר קנוניה עולמית אפלה" — ובלבד שתפר הטקסט של המגילה שלו לא ייקרא לעולם כזיכרון של כוווץ המועצה העתיקה.
המנצח משוכנע לחלוטין כי העם נכחד סופית יחד עם נפילת המבצר האחרון שלו. מחשבה זו פשוטה בתכלית, ולכן פופולרית להפליא אצל גנרלים: את העיר אפשר לכבוש, לשנות את שמה, לאכלס אותה במתיישבים שלך, ולהניף את הדגל שלך.
אך הארמנים נותרו עם ללא ואן ואני. היזידים נותרו עם ללא ביטחון בשנגאל. הדרוזים יכולים לאבד את הדרך מא-סווידא, אך לא יאבדו את הקוד הפנימי של המסירה. היבט הזיכרון היסודי אינו חופף לכתובת הדואר. את כתובת הדואר אפשר להקיף בטנקים. את הזיכרון קשה הרבה יותר להקיף — אף שכל טבעת אימפריאלית חדשה מנסה לעשות בדיוק את זה: ליצור תנאים שבהם לבצע את העבודה העתיקה לא יהיה עוד מי שייבצע.
6. סינתזה: מבט מבחוץ ומתווה לכרכים הבאים
מבחוץ, שמונת החלקים הללו מצטרפים לפאזל יחיד ומדויק להפליא. אך מבפנים, העמים הללו מעולם לא חתמו על שום ברית. יש לחזור על כך שוב, כדי שהפרק שלנו לא יהפוך בעצמו לעוד תרמית מלאכותית:
- מימי אנהיט והטבילה המנדעית בנהר הירדנה אינם מצטטים זה את זה ולא כרתו ברית. אך שניהם שומרים על זיכרון המים כהצלה, ולא כעונש.
- הטווס של מלכ טאווס והקשת של הייק הארמני שומרים על אותה עבודת סירוב למגדל הזר, אף שהספרות ההיסטורית המנצחת פיזרה אותם לקטבים של "גיבור לאומי" ו"שטן".
- א-סווידא הדרוזית וגריזים השומרוני זוכרים היטב כי ציר העולם אינו מבקש רשות מהבירה האימפריאלית.
- השפה החיה של האשורים והמגילה הניידת של היהודים יצאו שתיהן מעמק מסופוטמיה, אך אינן ספר אחד.
- האש הבלתי-כבית של הזורואסטרים והשם המכווץ של התורה מדברים שניהם על סדר עולמי מוחלט, אך אינם מקדש אחד.
+--------------------------------------------------------------------------+
| פילוג הפנים מול מבט החוץ |
+--------------------------------------------------------------------------+
| מבט מבפנים הבית (בידוד) │ מבט מבחוץ (טבעת הרסיסים) |
+---------------------------------+----------------------------------------+
| • "ההר שלנו הוא היחיד". │ • נראית רשת תפקודית אחת. |
| • אי-ידיעה או זרות כלפי השכן. │ • כל עם מחזיק בהיבט ייחודי משלו |
| • ייחודיות האסון הפרטי. │ של הידע שהודח. |
+---------------------------------+----------------------------------------+
| תוצאה: הרסיסים אינם מתמזגים לקאנון אחד, ושומרים על ייחודם. |
+--------------------------------------------------------------------------+
אסור לבלבל בין השפות הללו ולאחד אותן בכוח לבליל אקזוטי אחד. טבעת הרסיסים נראית אך ורק מבחוץ — למי שמשוות את העבודות שהודחו. בתוך כל בית מדברים אך ורק בלשון האם שלו. ואין זה פגם במפה שלנו. זהו התנאי המרכזי שבזכותו הרסיס העתיק לא הפך לעוד קאנון גדול מנצח ולא נשכב תחת מגדל בבל חדש — הפעם תחת המגדל שלנו.
להלן, כל אחד מההיבטים הללו דורש כרך נפרד ומפורט — כבר עם אותה הכנה מתודולוגית שהפרק הזה נתן פעם אחת ולא צריך לחזור עליה כמנטרה:
- כרך הדרוזים: המסירה הסגורה וההיקף הבוער של א-סווידא.
- כרך הארמנים: הר השארית, הקשת של הייק ומימי אנהיט — בנפרד מהפוליטיקה, ובנפרד מהטבח.
- כרך האשורים: המפתח הקולי החי של העמק.
- כרך השומרונים: הוויכוח הנצחי על הציר הגיאוגרפי של העולם.
- כרך המנדעים: המים המתוקים של אנכי וטקס הירדנה.
- כרך היזידים: המטאפיזיקה של מלכ טאווס והזכות לסרב.
- כרך הזורואסטרים: אש האמת הבלתי-כבית וחוק אשא.
- כרך היהודים: המועצה המכווצת, השכינה והמגילה הניידת של הגלות.
הפאזל הכללי של ההיסטוריה אינו מתחבר כל עוד זיכרון ההר נקרא זיכרון הנהר, כל עוד שמונה מסורות חיות נדחסות לטיוטה אימפריאלית מוקדמת, וכל עוד דם וטבח הופכים לאיורים עבור סכמות תיאורטיות, שאף אחד מעולם לא שאל את המתים עצמם לגביהן.
שאלות למחשבה עמוקה
- באילו סימנים תפקודיים ניתן להבחין כיום בין "ביצוע חי של עבודה שהודחה" לבין "שימוש פורמלי בסמל עתיק" בתרבות המודרנית?
- מדוע מנגנון "העמעום השקט" (שתיקה אקדמית, הפיכה לפולקלור לתיירים) מתברר לעיתים מזומנות ככלי יעיל בהרבה למחיקת זיכרון מאשר אלימות פיזית ישירה?
תגובות