הריקוד האחרון של שיווההרבה לפני שהאלים היו קיימים, לפני שנולדו הכוכבים, ולפני שהזמן למד לספור את ימיו, היה רק אוקיינוס אינסופי של דממה.לא היה אור.לא הייתה חושך.כי שניהם עדיין ישנו באותה נשימה.במרכז הריקנות נותרה דמות דוממת.בעיניים עצומות.
הריקוד האחרון של שיווה
הרבה לפני שהאלים היו קיימים,
לפני שנולדו הכוכבים,
ולפני שהזמן למד לספור את ימיו,
היה רק אוקיינוס אינסופי של דממה.
לא היה אור.
לא הייתה חושך.
כי שניהם עדיין ישנו באותה נשימה.
במרכז הריקנות נותרה דמות דוממת.
בעיניים עצומות.
עם נחש המקיף את צווארו כאילו חובק את הנצח.
עם טרידנט שקצהו טומן בחובו שלושה גורלות:
לידה, קיום וסוף.
Shiva היה
אבל הוא לא היה מלך.
הוא לא היה כובש.
הוא היה שומר האיזון המחזיק יחד את כל מה שקיים.
חכמים קדמונים טענו שלכל יקום יש לב בלתי נראה.
בעוד הלב הזה פועם, הגלקסיות ממשיכות להסתובב, השמשות ממשיכות לבעור, והחיים מוצאים נתיבים חדשים.
אבל כשזה מפסיק לפעום...
הכל מתחיל להתפרק.
לילה אחד, בעוד שיווה שקוע במדיטציה כה עמוקה עד שאפילו הזמן עצר לזוז, הוא פקח באיטיות את עינו השלישית.
הוא לא חשב על כדור הארץ.
הוא לא התבונן בשמיים.
הוא הביט מעבר לבריאה.
והוא גילה משהו שמעולם לא קרה קודם לכן.
היקום שכח את מקורו שלו.
כוכבים נולדו ללא זיכרון.
כוכבי הלכת הסתובבו ללא מטרה.
הנשמות החלו לנוע דרך אינספור חיים מבלי לזכור את הניצוץ הראשון שעורר אותן.
זה לא היה הרס.
זה היה ריק הרבה יותר מסוכן.
השכחה של ההתחלה.
אז הבין שיווה שהגיע הרגע שנובא מראש בכתבי היד האבודים של הרישים העתיקים.
הריקוד האחרון.
זה לא היה ריקוד של כעס.
זו הייתה התנועה שבאמצעותה חזר הקוסמוס לדממה כדי להיוולד מחדש.
הוא הרים את הדאמארו, התוף הקטן והקדוש.
המכה הראשונה שלו הולידה את הצליל.
עם השני, קבוצות הכוכבים החלו לרטוט.
עם השלישי, אוקיינוסים של כל העולמות העלו את גאותם בו זמנית.
כל צעד שעשה שינה את הארכיטקטורה הבלתי נראית של היקום.
ההרים הזדקנו.
השמשות כיבו אט אט את אשן.
הגלקסיות התקפלו כמו פרחים עם רדת הלילה.
זה לא היה הרס.
זו הייתה חזרה.
בזמן שרקדה, מיליוני יצורים נשאו את עיניהם לשמיים.
חלקם בכו, מתוך אמונה שהם עדים לסוף כל הקיום.
אחרים התפללו.
רבים ברחו.
אבל מעטים נותרו ללא תנועה.
הם הבינו ששום דבר לא מת.
זה רק שינה צורה.
אז הרים שיווה להבה כחולה בכף ידו השמאלית.
זה לא שרף את הבשר.
הפחד התכלה.
האשליות.
הגאווה.
כל מה שמנע מהנשמה לזכור מי היא באמת.
באותו הזמן, הוא הניח את קצה הטרידנט שלו על הריק.
הפגיעה השתרעה על פני ממדים שלמים.
חוקי הזמן החלו להתנפץ כמו זכוכית.
העבר הפסיק לרדוף את העתיד.
העתיד הפסיק לפחד מהעבר.
נשאר רק הווה נצחי.
אז הרים הנחש שנח על צווארו את ראשו.
זו לא הייתה חיה.
זה היה הזמן עצמו.
במשך אינספור עידנים הוא שכב רדום.
אבל כשהתעורר, הוא התחיל לטרוף את זנבו.
המעגל נסגר.
הרגע האחרון של היקום פגש את הראשון.
ושניהם הפכו לאחד.
כשהריקוד הסתיים, לא נותרו כוכבים.
אין כוכב לכת.
אין שם.
רק שקט עצום.
בתוך אותה ריקנות, שיווה עצם את עיניו שוב.
דמעה אחת זלגה על פניה ונפלה אל הלא כלום.
במקום בו נגע בריק, הופיע ניצוץ זעיר.
ואז עוד אחד.
ועוד אחד.
גלקסיות חדשות נולדו.
שמיים חדשים.
דרכי חיים חדשות.
חולמים חדשים שלעולם לא יזכרו את היקום הקודם.
משום שהם הבינו מאוחר מדי אמת שהחכמים ניסו לשמר במשך אלפי שנים.
הרס מעולם לא היה סוף הדרך.
זו תמיד הייתה הדלת הסודית שדרכה הבריאה החלה מחדש.
מחבר סטיבן אנילו ותעלומות נסתרות
זכויות יוצרים קניין רוחני
תודה ל Albert Bej
תגובות