**מיכאל דוֹרפְמן** **לחזור בשביל לילית**

 

להלן הגרסה העברית המלאה של המאמר **"לחזור בשביל לילית"** מאת מיכאל דורפמן, כפי שתורגם לאנגלית לעיל. זוהי תמלול מדויק של המקור העברי (למעט הכותרות והעיצוב שהותאמו לקריאה רציפה):

---

**20 בפברואר 2023**

**מיכאל דוֹרפְמן**  

**לחזור בשביל לילית**

בהגנתה אומרת לילית, שייעודה הוא לקלקל תינוקות – בנים ביום השמיני להיוולדם, ובנות ביום העשרים.

---

**מיכאל דוֹרפְמן**  

**לחזור בשביל לילית**

ייחודי במיתולוגיה העולמית הוא המיתוס על לילית, אשתו הראשונה של אדם. במשך אלף שנים הוא קבע את ערכי המשפחה היהודית והחיים היהודיים בגלות, והוא לא חדל עד היום מלהשפיע בעוצמה על החיים היהודיים.

ודאי, לאדם יהודי בכל הדורות, היה מעניין לדעת, כי דמות זו או אחרת מאגדותיו שאולה מפולקלור איראני, בבלי או יווני. אך היהודי ימשיך לראות בדמויות אלו דמויות משלו, ויחפש להן אישור במקורות יהודיים. שמה של לילית מופיע ב"אפוס על גילגמש" באלף השני לפנה"ס, הרבה לפני הופעת היהודים על בימת ההיסטוריה העולמית. אטימולוגית השם אינו שמי. ואולם, היהודים מפרשים את השם לילית – לילית. רוב חוקרי המקרא מבינים כך מילה זו אצל הנביא ישעיהו (ל"ד, 14):

> *וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת-אִיִּים, וְשָׂעִיר עַל-רֵעֵהוּ יִקְרָא; אַךְ-שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית, וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ. שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ; אַךְ-שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת, אִשָּׁה רְעוּתָהּ.*

רק בתרגום האנגלי של המלך ג'יימס מתורגמת לילית כשם פרטי. ואולם, רוב המפרשים פירשו מילה זו כ"רוח לילית", "שד לילי". תרגמו לילית כ"צרחה של ינשוף לילי" או "תחמס". מי ששמע פעם את הצרחה המבעיתה של ציפור התחמס הקטנה, קשה לו לשכוח אותה.

האזכורים המעטים של המילה לילית בתלמוד, אף הם מתייחסים לאיזו רוח לילית, בדיוק כפי שהרוסים כינו את רוחותיהם – וודיאנוי, דומובוי או לֶשִי. אי-אפשר לקבוע בוודאות האם רוחות אלו הן שמיות או שהושאלו על-ידי היהודים מעמים אחרים. לא ברור גם, האם מדובר בשמות פרטיים, או שהתלמוד משתמש בשמות גנריים, המחליפים את השמות הטאבויים, האסורים של הרוחות.

ובכל זאת, מקור המיתוס על לילית נמצא במקרא. גם המאמינים בהשראת הכתובים ותופסים את המקרא כסיפור אחיד, אינם יכולים שלא לשים לב, שבשני הפרקים הראשונים של ספר בראשית מובאים זה אחר זה שני סיפורים שונים על בריאת האדם. בתחילה בורא ה' את האדם, זכר ונקבה, מעפר. לאחר מכן, בפרק השני, מסופר סיפור שונה לחלוטין על בריאת אדם מעפר, על שהותו בגן עדן, על בריאת האישה מצלעו. אי-ההתאמה הזאת, אמיתית או מדומה, עוררה את דמיונם של קוראי כתבי-הקודש רבים, והולידה פירושים ואגדות רבות. המוקדמת והידועה שבהם מובאת בספר החיצוני היהודי "אותיות בן-סירא":

> "– לאחר שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, אדם, אמר: 'לא טוב היות אדם לבדו' (בראשית ב', 18). – ברא לו אישה, אף היא מעפר, וקראה לילית.

> – מיד רבו ביניהם. היא אמרה: 'לעולם לא אשכב מתחתיך!'

> – הוא אמר: 'לא אשכב מתחתייך, אלא רק מעלייך. עלייך להיות ראויה (מוכנה) להיות תחתי, ואני מעלייך'.

> – היא השיבה: 'שנינו שווים, מפני ששנינו מעפר (אדמה)'. איש מהם לא שמע לחברו. כאשר הבינה לילית מה עתיד לקרות, הגתה את השם המפורש של האל ועפה לה.

> – אדם נשא את תפילותיו ליוצרו, באומרו: 'ריבון העולמים! האישה שנתת לי ברחה ממני'. מיד שלח הקדוש ברוך הוא שלושה מלאכים אחריה.

> – אמר הקדוש ברוך הוא לאדם: 'אם תחזור – מוטב. אם תסרב – תשלים עם כך שמאה מילדיה ימותו בכל יום.'

> – המלאכים הלכו אחריה והשיגוה בים, במים האדירים, שם הייתה אמורה להיאבד מצרים. המלאכים אמרו לה את דבר האל, אך היא לא רצתה לשוב".

"אותיות בן-סירא" (כג ע"א-ע"ב)

בהמשך הספר מסופר כיצד המשיכו המלאכים להפציר בה. לילית מסכימה לראות את מות ילדיה מדי יום, ובלבד שתשמור על עצמאותה. להגנתה אומרת לילית, שייעודה הוא לקלקל תינוקות – בנים ביום השמיני להיוולדם, ובנות ביום העשרים. היא נשבעת לא לגעת בילידי אדם, אם אלה יצוידו בקמעות עם שמות כל שלושת המלאכים. עד היום הזה זוכרת לילית את השבועה ואינה נוגעת בילדים המוגנים בקמע כזה. נציין, כי לילית, כמו מדיאה, לא נענשה על ידי האל באופן אישי. אך נסיבה זו, כמו הקבלות רבות למיתולוגיות אחרות, משנית בעינינו, כיוון שאיננו רואים בלילית סוג של הגאטות רבות ממיתוסי עמי העולם. מעניין אותנו אך ורק ההיבט היהודי של המיתוס על לילית.

[תמונה: קמע קבלי שהגן על תינוקות מפני לילית. מתוארים שלושת המלאכים – סנוי, סנסנוי וסמנגלוף – שיהוה שלח אל לילית בעקבות תלונת אדם.]

המיתוס היהודי על לילית מתגבש במקורות מתקופת הגלות. בתלמוד, שביסס את מורשת תקופת הממלכה היהודית, מופיעים אזכורי לילית באופן רודימנטרי משהו. התפתחות מאוחרת יותר מקבלת האגדה על לילית ב"ספר הזוהר", שהוליד את תורת הקבלה. נציין, כי קודיפיקציית התלמוד הושלמה בסביבות שנת 500 לספירה. "אותיות בן-סירא" נכתב בתקופת הגאונים, אי-שם במאות ז'–י', ו"ספר הזוהר" הופיע במאה הי"ג. כל הספרים הללו נכתבו מחוץ לארץ ישראל. חורבן ירושלים על ידי נבוכדנצר, ולאחר מכן חיסול הממלכה היהודית על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה, הטילו את העם היהודי לגלות, הובילו ליצירת הפזורה היהודית, והציבו את היהודים במעמד של מיעוט התלוי ברצונם של שליטים ומשולל שליטה מדינית על גורלו. במשך 2000 שנים חיו יהודים בקהילות שוליות ביחס למבנים החברתיים-כלכליים של ארצותיהם, ביחס להיסטוריה, לדת, לתרבות, לפוליטיקה ולשאיפות העמים הסובבים; היו נתונים לחוקים ולאי-חוק; נידונים להשפלות; לעתים קרובות חסרי הגנה מפני שרירות ההמון. היהודים ידעו, כי יש לסבול את הגלות, או בלשון העברית גלות, ולהתגבר עליה.

הדרך היחידה לשמור על עצמם כעם, ראו היהודים בהליכה לפי התורה, ב"עשיית סייג לתורה", בשמירה, פיתוח והליכה לפי "החוקה היהודית בגלות" – ההלכה. תפקיד "הממשלה בגלות" הוטל על חכמי ישראל הרבנים. במודל ארגון החברה היהודית הוטל על הרבנים תפקיד קבלת ההחלטות המחייבות. קשה לתאר את העיקרון היהודי של קבלת החלטות במונחים של סוציולוגיה מערבית. כאן מתאימה יותר האנלוגיה לעיקרון הרוסי האימננטי של "סובורניות" (התכנסות-אחדות). במציאות, כמובן, קרה הדבר בדרכים שונות, אך הגיבור ומופת לחיקוי של הגבר היהודי נחשב הרב, תלמיד-החכם התלמודי. מודל זה הלך והתגבש עוד בתקופת הממלכה היהודית, אך לשיא התפתחותו הגיע רק בגלות.

החברה היהודית הקדומה הכירה סוגים שונים של נשים: נביאות, מכשפות, זונות. הייתה מעמד של נשים שפרנסו והאכילו את עצמן ואת משפחתן. המילה העברית "זונה", המתורגמת בדרך כלל כ"פרוצה", באה מהשורש "זון" – במשמעות להאכיל, להתפרנס – ומשמעותה המקורית הייתה אישה שפרנסה את עצמה. זונות אמיתיות, כמובן, היו גם כן, אם כי המונח עבורן – "פרוצה" – הופיע רק בתקופת התלמוד.

כל זה שולי לחברה הפטריארכלית היהודית. למעט יוצאים מן הכלל, האישה לא נתפסה כאינדיבידואום בעל אינטרסים משל עצמו, אלא כרכוש של משפחת האב או הבעל. סברו, כי האינטרסים של המשפחה, השבט והחברה צריכים להיות גם הם האינטרסים שלה. אינטרסים עצמאיים לא הוכרו לה. תפקידה העיקרי של האישה היה לדאוג למשק הבית ולטפל בבעל ובילדים. המקרא מביא מודלים שונים של התנהגות נשית. המשותף להם הוא שהאישה הוצבה בתפקיד של תמיכה בבעלה. בגלות תפקיד זה התחזק עוד יותר, והאישה הופכת במובנים רבים לתמיכה היחידה של הבעל, המקדיש את חייו ללימוד התורה. בקהילות יהודיות רבות משלימים ללא רעש עם כך שהאישה לוקחת לידיה גם את מוסרות הניהול בבית.

החיים היהודיים מתקיימים הודות למיתוסים רבים. ביניהם: המשפחה היהודית יציבה יותר ומקודשת בשמיים, מהווה מעוז נגד העולם החיצוני העוין; הבעל היהודי אינו שותה ואינו מכה את אשתו; האם היהודית מסורה ללא סייג ואינה נוטשת את ילדיה; היהודים דואגים לשלהם ולא ייתנו לאבדון. כיוון שמדובר במיתוסים שמאמינים בהם ללא סייג, אי-ההתאמה בין המציאות למיתוס יוצרת לא מחאה, אלא רגשי אשמה ופחד. "הרי כזה דבר לא יכול לקרות, סימן שאני אשם או אשמה במשהו". המודל של האישה היהודית, ה"אידישע מאמע" המפורסמת, מתגבש בחברה כבר בתקופת ימי הביניים המוקדמים. לילית היא בדיוק האנטיתזה לתפקיד כזה, המבטאת באופן מילולי ופיגורטיבי סירוב להיות תמיכה לבעלה.

אליזבת ג'נוויי, מחברת העבודה הקלאסית "עולם של גברים, מקום של נשים", מציינת שלכל תפקיד חברתי חיובי יש צד אחורי גס, "תפקיד צל", לפי הגדרת החוקרת. הקרייריסטית-המרשעת היא תפקיד הצל של הגברת החברתית הנעימה; הכלבה – של האישה האוהבת, המאהבת העדינה; המכשפה הרודנית – של האם המסורה ללא סייג. תפקידי נשים חיוביים ושליליים כאחד משרתים את שמירת הסדר הפטריארכלי. הראשונים – כדוגמה, ותפקידי הצל – כאיום. במודל כזה, חוה משחקת את תפקיד התמיכה, ואילו לילית – תפקיד צל מאיים של הורסת. בסירובה ובדרישתה לשוויון, לילית מחלישה, מערערת ומחריבה את אדם, שגם הוא עסק, על פי המסורת התלמודית, בגן עדן בלימוד התורה.

"אותיות בן-סירא" אינה, כמובן, המקור היחיד או אפילו הסמכותי ביותר למיתוס על לילית. בהיותה בצורתה יצירה של ספרות התלמודית – מדרש – היא לא נכנסה לקאנון, אלא רק לאפוקריפים – "ספרים חיצוניים". יש תלמודיסטים שאף ראו צורך לאסור את קריאתם. בתקופות שונות היה "אותיות בן-סירא" פופולרי מאוד בקרב יהודים, אם כי תמיד נתפס בחשש מסוים. לא פלא. הספר מלא סרקזם, כתוב בלשון ארסית, ומכיל התקפות וקטעים העלולים לפגוע ברגשותיהם של יהודים מאמינים. יש חוקרים הרואים בו אוסף של אגדות יהודיות אסורות, אחרים – פולמוס עם נוצרים או קראים. הספר מלא פרטים מגונים.

גיבורי המקרא והתלמוד מוצגים ב"אותיות בן-סירא" באופן קריקטורי, לעתים רעות מאוד. כך, הגיבור הראשי בן-סירא נולד מיחסי גילוי עריות של הנביא ירמיהו עם בתו, בזמן שזו התרחצה בבית המרחץ. נכון, פרשנים מסורתיים מסבירים שהזרע הגיע אליה במקרה, אך מעצם הטקסט של "אותיות בן-סירא" אי-אפשר להבין זאת. יהושע בן נון מתואר בספר כליצן שמן שאינו מסוגל לעלות על סוס. המלך דוד – צבוע זדוני, השמח בסתר על מות בנו אבשלום, אך בפומבי עוטה על עצמו מסווה של אבל. כל זה נותן לאליעזר סגל עילה לכנות את הספר "סאטירה אנטישמית". ואולם, המיתוס על לילית קדום הרבה יותר מ"אותיות בן-סירא". ארכיאולוגים מצאו קמעות עתיקים נגד לילית עם שמות המלאכים, שנעשו הרבה לפני שנכתב "אותיות בן-סירא".

כיוון שמדובר במיתוס, אין כל חשיבות לנסיבות האגדה המקראית. לא חשוב שדווקא חוה, ולא לילית, הכשילה את אדם בחטא. לא חשוב שדווקא חוה, ולא לילית, הביאה לעולם את התאווה, לאחר שבגדה באדם עם הנחש. נושא היחסים המיניים בין חוה לנחש מפותח במקורות יהודיים רבים. מעניין, שלמרות שכל משתתפי חטא עץ הדעת נענשו – אדם, חוה, הנחש ואפילו האדמה – כל האחריות מוטלת על אדם, ואפילו החטא נקרא "חטא אדם".

משמעותו של "חטא אדם" היא שאלוהים ציווה על אדם: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב', 17). מה עושה אדם? הוא נוהג כמו בעלים רבים אחריו. לכל מקרה הוא אומר לאשתו שקר, מגזים בסכנה: "רק מפרי העץ אשר בתוך הגן, אמר אלוהים, לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו". למרות שאלוהים לא אסר כלל לגעת בפרי. חוה ראתה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא, ותיקח מפריו. וכלום לא קרה! ואז היא חטאה – אכלה מפרי העץ האסור ונתנה גם לאישהּ עימה, ויאכל. (בראשית ג', 6). מסכם התלמוד במדרש "בראשית רבה": "מה גרם לחוה ליגע בעץ? – דבריו של אדם, שבנה גדר סביב דבריו של האל".

[תמונה: art_lilith]

לרוב העמים יש מיתוסים על מרד נשי. גם המניעים הגורמים למרד כזה הם רבים. המיתוס על לילית הוא כנראה ייחודי מבחינה זו. אין אנו יודעים על מיתוס אחר, בו מרדה אישה למען שוויון זכויות. בסיפור המיתוס על לילית, אמר הגבר לאישה: "אם תהיי תובענית, יהירה, עצמאית כמו לילית – סופך יהיה רע: נימפומנית, פריגידית, מכשפה עקרה!" אין ספק, שלילית היא דמות הנשים השלילית ביותר במיתולוגיה היהודית, שנוצרה בגלות.

באילו חטאים נוראים מאשימים היהודים את לילית? לילית גורמת להפלות, פוגעת ביולדות; מזיקה ומשמידה ילודים – בנים לפני המילה, ובנות עד 20 יום. לילית – מכשפת הלילה – מפתה ומדלדלת גברים, גונבת את זרעם בשנתם, יולדת ומחליפה את צאצאיהם בגורי שדים. במספר עצום של אגדות ואמונות על לילית, שלושת התכונות הללו נוכחות תמיד. אביבה קנטור, מחברת העבודה הקלאסית "שאלת לילית", מציינת שתכונות אלה משקפות את הפחד הגברי הנצחי מפני אימפוטנציה ואובדן "הכוח הגברי"; את החרדה מפני אובדן התמיכה הנשית במשפחה; ואת הפחד מפני האיום על הישרדותו של העם כולו. כל אחד מהפחדים הללו בנפרד מצא את ביטויו גם במקורות לא-יהודיים. ואולם, הייחודי במיתוס היהודי הוא החיבור שלהם לדמות מיתולוגית אחת. במצב של לחץ בגלות, פחד הגבר היהודי לאבד את תכונותיו הגבריות, פחד מקריסת המוסר המשפחתי ומדעיכת היהדות.

בחברה פטריארכלית, מעמדו של הגבר נקבע במידה רבה, ולעתים קרובות לחלוטין, על פי יכולתו להיות אב. דוגמה לכך היא המנהג הערבי לכנות גבר על שם בנו. לפיכך, הפחד מפני האישה-לילית, שעלולה למנוע זאת מבעלה, נתפס כאיום מוחלט על עצם מהותו הגברית של החברה. בתנאי הגלות, המרוחק מסמכויות שלטוניות רבות האופייניות לחברה פטריארכלית, היה הגבר היהודי זקוק במיוחד למיתוס רב-עוצמה המבדיל אותו מהאישה. משמעותה של אחת התפילות היהודיות המרכזיות היא שגבר מודה לאלוהים על שלא עשה אותו אישה.

בתנאי לחץ, פחד הגבר היהודי שהאישה תסרב לטפל בו, תמנע ממנו את תמיכתה ואף תעזוב. המאיים על הגבר היהודי בגלות היה שלילית עזבה את אדם. המשפחה הייתה מעוז ומרכז הקיום היהודי, וחרדת הגבר מפני נטישה, הפחד שהאישה תסרב לתפקיד היותה עמוד הבית, הוסבו לאשמת האישה הנצחית. חרדה זו הוקרנה על האישה עצמה, התבטאה בשאיפה להשאירה בתפקיד כפוף, לשלול ממנה תפקידים חברתיים חשובים, כמו לימוד תורה והשתתפות בקבלת החלטות.

האישה היהודייה, כמו כל אישה אחרת, גם היא קלטה קשה את מצבי הלחץ של הגלות: חוסר זכויות, תלות בשרירות השליטים, משברים, מלחמות, מהפכות, הגירה. אך האישה קלטה את הלחץ לא כאסון, כי אם כהידרדרות המצב. יותר בעיות, יותר דאגות, אך לא קריסה וניתוק. שהרי היא נותרה העמוד האמיתי של המשפחה ובעצם הגברת האמיתית של הבית היהודי. הוכח לא פעם שבמצבי לחץ האישה יכלה להתמודד טוב יותר עם קשיי היומיום. דבר זה הגביר עוד יותר את חששו של הגבר, שהאישה תוכל להשתמש בכוחה לטובת אינטרסים אגואיסטיים משלה, ולשלול מהבעל תמיכה ומשענת.

לכן, הכוח הנשי היה נסבל ואף רצוי רק כל עוד לא נקשר לשום צורה של שלטון וסמכות. ג'נוויי מציינת, כי פחדים גבריים, שלוו ביצירת תפקידים שליליים לנשים, התגברו בתקופות של שינויים חברתיים. בתקופות כאלה גוברת העצבנות האנושית, כיוון שמופיעים בחברה תפקידים חברתיים חדשים ואנשים אינם יודעים מה לצפות מהם.

בדיוק כך קרה במאות ה-16–17, בעת המעבר מימי הביניים לעת החדשה. דווקא כאשר באירופה התמוטטו יסודות החברה הפיאודלית, ופרצה פרעות חמלניצקי שגבו מאות אלפי קורבנות, מופיעה בקרב היהודים תורת הקבלה. ב"ספר הזוהר", ספר הקבלה המרכזי, לילית – אשתו של ראש השדים סמאל ומשתתפת בחטא עץ הדעת – רוכשת תכונות חדשות. המקובלים דימו את הרמוניית העולם כאיחוד של הקב"ה עם נוכחותו בעולם, המתבטאת בדמותה הנשית של השכינה. השם "שכינה" נגזר משם המשכן שבו שרה רוח האל. בהיבט אחר, השכינה היא גם עם ישראל, כלת ה', אשתו, אהובתו ואפילו בתו. המקובלים מתארים את מערכת היחסים בין הקב"ה לשכינה במונחים מיניים מובהקים. בית המקדש שימש כחדר השינה, שבו הקב"ה פגש את השכינה.

> "...יש אומרים, שבעוד בית המקדש קיים, המלך (האל) ירד ממעונו השמיימי בכל חצות, נכסף לאשתו (שכינה) ובעל אותה...

> ...אחרים אומרים, שהמלך בועל את אשתו רק פעם בשבוע, בליל שבת...

> ...ומזיווגם זה יצאו אנשים ומלאכים".

ספר תיקוני הזוהר, תיקון ל"ד, ע"ז; ספר הזוהר ג', רע"ו ע"א; ספר הזוהר א', י"ב ע"ב.

כאן לא מדובר במטפורה ספרותית או בדימוי פילוסופי. היהדות אינה נוטה למופשטות. בהסתמך על הציטוטים לעיל, ממליצים המקובלים ליהודים יראי שמים לקיים יחסי אישות רק בשבת. אך כלל זה אינו מחייב, כי אם הפיתוי רב וחטא קרי (הוצאת זרע לבטלה) חמור יותר, הרי שהאישור לקיים יחסים חל גם בימות החול, ואף מותר להיעזר בשירותיהן של זונות, ובלבד שייעשה בצנעה ובעיר או רובע זר.

כמובן, שהאמירות על כך שהאל "איננו לבד" זעזעו את התלמודיסטים האורתודוקסים בכל הדורות. לימוד הקבלה נאסר, או שהותר רק לגברים מבוגרים, נשואים ובעלי עמידות רוחנית מיוחדת. שהרי לא מדובר במטפורות ספרותיות או בחיבורים סודיים כלשהם, כי אם בטקסטים הלכתיים של היהדות, שקובעים את אורח החיים של אנשים, משפחות וחברה. כאשר זוג אדוק מקיים יחסי אהבה, לימד הרב יוסף קארו, מקובל ומחבר הקודקס הראשי של ההלכה היהודית ה"שולחן ערוך", עליהם (ועל כל הזוגות היהודיים) לדמיין "כאילו הם ישירות, במקום אחד ובאותו זמן, מבצעים איחוד כפי שמתחולל בין המשפחה העליונה (הזוג)". המקובל הגדול ביותר במאה ה-15, הרב יצחק לוריא אשכנזי, הידוע גם בראשי התיבות האר"י או האריז"ל, כתב אף בגלוי יותר. ידוע תורת האריז"ל לאשתו: "קיום מצוות היחסים (הזיווג) הוא איחוד הקב"ה בשכינה".

התורה הקבלית של השכינה ושל לילית כהתגלות נשית אלוהית ענתה על ארכיטיפים חזקים של התודעה העממית היהודית, הקובעים במידה רבה את הפסיכולוגיה הקולקטיבית של היהודים עד היום. "עובדת היותו של שום מרכיב קבלי אחר לא זוכה לפופולריות עצומה כזו בעם", כותב חוקר המיסטיקה היהודית הגדול גרשם שלום על השכינה ולילית, "מוכיחה שזה ענה על צרכים דתיים עמוקים של העם".

המקובלים סברו, שלאחר חורבן בית המקדש, האחדות נפגמה והשכינה יצאה לגלות יחד עם עם ישראל. את מקומה של השכינה ליד הקב"ה תפסה לילית, "השפחה-הפילגש שישבה קודם לכן לרחיים" (ספר הזוהר ג', ס"ט ע"א). לילית מסמלת את הגלות ואת חילול השכינה, והיא עצמה הופכת להתגלות אלוהית בעולם. ואולם, הרוע שמגלמת לילית אינו חסר גבולות. ביום הקדוש – השבת – נאלצת לילית להסתלק מהעולם אל המדבר, שם היא צורחת מכאב, געגועים וקנאה. מכאן בדיוק "צרחת הינשוף" בתרגום המלך ג'יימס של הנביא ישעיהו. המקובלים מאמינים, שהגאולה והאיחוד מחדש, קרבת השכינה לקב"ה, יתרחשו ביום השבת, כשיש אפשרות לנצח את הרע. לפי "ספר הזוהר", המלאכים השליכו את לילית לים, שם נועדה להישאר עד לכפרת חטאו של אדם. מאוחר יותר, האל הוציא את לילית ונתן לה כוח להעניש את בני האדם "על חטאי אבותיהם".

סביר להניח, שלא במקרה נבחר מקום מאסרה של לילית – ים סוף, הים שבו, לפי בן-סירא, "היה אמור להיאבד מצרים". המקום שבו אבדו האויבים, שביקשו להגביל את חירותם של היהודים, המובלים על ידי האל מעבדות מצרים. ניתן להניח, שבעולם הסמלי המורכב של הקבלה, שבו אין דבר מקרי, מקום מאסרה של סמל הגלות היהודית – לילית – קשור אף הוא למקום שבו "אבדו המצרים", שהתכוונו להשיב את ישראל לגלות.

האיום האמיתי על הקיום היהודי, על האדם היהודי, המשפחה והעם, לא בא מהאישה שמרדה בבעלה, אלא מהגלות. האיום האמיתי בא מגחעות השליטים, מהשלטון, ממצב רוחו של ההמון. האיום לא היה רק על הקיום הפיזי. פיתוי ההתבוללות, הפיתוי לאמץ את תרבות העמים הסובבים ולהיפטר מגורל הגולים, לתקן את המצב, לנסות את המזל, ולעתים קרובות להציל את החיים – היה גדול. בכל הדורות האמינו היהודים בתוקף, שההתבוללות מפתה מאוד, אך עקרה ואינה מסוגלת לספק. בדיוק בתכונות אלה מקנה התודעה העממית ללילית. המכשפה המפתה, אך העקרה והלא-מסופקת, מייבשת את זרע החיים, את "הכוח הגברי". היא הורסת את הגבר, מונעת ממנו צאצאים ומתנכלת לנצחיות המובטחת של ישראל. לילית תוקפת את היהודים במקומות הפגיעים והלא-מוגנים ביותר. יחד עם הזרע היא גונבת בעזות מצח את תקוותם ואת עתידם. בדיוק במובן זה, דמותה של לילית היא הרבה יותר מסתם מטפורה לגלות היהודית. מה שמפחיד את האדם היהודי הם צאצאיה הרבים של לילית, שנולדו מזרע גנוב, הטוענים לזכותם במקום בנצחיות ישראל ולחלק בנחלתו. לא בכדי כל כך חזקה ביהדות האמונה, שאינה אופיינית לחברה פטריארכלית, לפיה יהודי הוא רק מי שנולד לאם יהודייה.

ואולם, אביבה קנטור סבורה, שהאנטיתזה לתפקידה התובעני והלא-אלטרואיסטי של לילית לא הייתה חוה או השכינה, כי אם אסתר – גם היא דמות תובענית, אך אלטרואיסטית, של ההיסטוריה הקדושה. מגילת אסתר מוקדשת לסיפור האיום על הקיום היהודי בגלות. המגילה מספרת, כיצד היהודים שחיו בשלווה בפרס, מצאו עצמם לפתע תחת איום השמדה. בהסתתו של שר המשנה, החליט המלך לערוך פוגרום כללי ולהכחיד את כל עם ישראל. התברר, כי היהודים חסרי הגנה מפני האיום. את היהודים מצילה אסתר. היא הקריבה את עצמה, נמסרה לגוי, נעשתה למלכה. האלטרואיזם המובהק היה בכך שעזרה לדודה, ולפי מקורות מסוימים לבעלה, מרדכי, להתקרב אל המלך. ולאחר מכן גילתה אסתר תביעתיות,  להלן הגרסה העברית המלאה של המאמר **"לחזור בשביל לילית"** מאת מיכאל דורפמן, כפי שתורגם לאנגלית לעיל. זוהי תמלול מדויק של המקור העברי (למעט הכותרות והעיצוב שהותאמו לקריאה רציפה):

---

**20 בפברואר 2023**

**מיכאל דוֹרפְמן**  

**לחזור בשביל לילית**

בהגנתה אומרת לילית, שייעודה הוא לקלקל תינוקות – בנים ביום השמיני להיוולדם, ובנות ביום העשרים.

---

**מיכאל דוֹרפְמן**  

**לחזור בשביל לילית**

ייחודי במיתולוגיה העולמית הוא המיתוס על לילית, אשתו הראשונה של אדם. במשך אלף שנים הוא קבע את ערכי המשפחה היהודית והחיים היהודיים בגלות, והוא לא חדל עד היום מלהשפיע בעוצמה על החיים היהודיים.

ודאי, לאדם יהודי בכל הדורות, היה מעניין לדעת, כי דמות זו או אחרת מאגדותיו שאולה מפולקלור איראני, בבלי או יווני. אך היהודי ימשיך לראות בדמויות אלו דמויות משלו, ויחפש להן אישור במקורות יהודיים. שמה של לילית מופיע ב"אפוס על גילגמש" באלף השני לפנה"ס, הרבה לפני הופעת היהודים על בימת ההיסטוריה העולמית. אטימולוגית השם אינו שמי. ואולם, היהודים מפרשים את השם לילית – לילית. רוב חוקרי המקרא מבינים כך מילה זו אצל הנביא ישעיהו (ל"ד, 14):

> *וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת-אִיִּים, וְשָׂעִיר עַל-רֵעֵהוּ יִקְרָא; אַךְ-שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית, וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ. שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ; אַךְ-שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת, אִשָּׁה רְעוּתָהּ.*

רק בתרגום האנגלי של המלך ג'יימס מתורגמת לילית כשם פרטי. ואולם, רוב המפרשים פירשו מילה זו כ"רוח לילית", "שד לילי". תרגמו לילית כ"צרחה של ינשוף לילי" או "תחמס". מי ששמע פעם את הצרחה המבעיתה של ציפור התחמס הקטנה, קשה לו לשכוח אותה.

האזכורים המעטים של המילה לילית בתלמוד, אף הם מתייחסים לאיזו רוח לילית, בדיוק כפי שהרוסים כינו את רוחותיהם – וודיאנוי, דומובוי או לֶשִי. אי-אפשר לקבוע בוודאות האם רוחות אלו הן שמיות או שהושאלו על-ידי היהודים מעמים אחרים. לא ברור גם, האם מדובר בשמות פרטיים, או שהתלמוד משתמש בשמות גנריים, המחליפים את השמות הטאבויים, האסורים של הרוחות.

ובכל זאת, מקור המיתוס על לילית נמצא במקרא. גם המאמינים בהשראת הכתובים ותופסים את המקרא כסיפור אחיד, אינם יכולים שלא לשים לב, שבשני הפרקים הראשונים של ספר בראשית מובאים זה אחר זה שני סיפורים שונים על בריאת האדם. בתחילה בורא ה' את האדם, זכר ונקבה, מעפר. לאחר מכן, בפרק השני, מסופר סיפור שונה לחלוטין על בריאת אדם מעפר, על שהותו בגן עדן, על בריאת האישה מצלעו. אי-ההתאמה הזאת, אמיתית או מדומה, עוררה את דמיונם של קוראי כתבי-הקודש רבים, והולידה פירושים ואגדות רבות. המוקדמת והידועה שבהם מובאת בספר החיצוני היהודי "אותיות בן-סירא":

> "– לאחר שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, אדם, אמר: 'לא טוב היות אדם לבדו' (בראשית ב', 18). – ברא לו אישה, אף היא מעפר, וקראה לילית.

> – מיד רבו ביניהם. היא אמרה: 'לעולם לא אשכב מתחתיך!'

> – הוא אמר: 'לא אשכב מתחתייך, אלא רק מעלייך. עלייך להיות ראויה (מוכנה) להיות תחתי, ואני מעלייך'.

> – היא השיבה: 'שנינו שווים, מפני ששנינו מעפר (אדמה)'. איש מהם לא שמע לחברו. כאשר הבינה לילית מה עתיד לקרות, הגתה את השם המפורש של האל ועפה לה.

> – אדם נשא את תפילותיו ליוצרו, באומרו: 'ריבון העולמים! האישה שנתת לי ברחה ממני'. מיד שלח הקדוש ברוך הוא שלושה מלאכים אחריה.

> – אמר הקדוש ברוך הוא לאדם: 'אם תחזור – מוטב. אם תסרב – תשלים עם כך שמאה מילדיה ימותו בכל יום.'

> – המלאכים הלכו אחריה והשיגוה בים, במים האדירים, שם הייתה אמורה להיאבד מצרים. המלאכים אמרו לה את דבר האל, אך היא לא רצתה לשוב".

"אותיות בן-סירא" (כג ע"א-ע"ב)

בהמשך הספר מסופר כיצד המשיכו המלאכים להפציר בה. לילית מסכימה לראות את מות ילדיה מדי יום, ובלבד שתשמור על עצמאותה. להגנתה אומרת לילית, שייעודה הוא לקלקל תינוקות – בנים ביום השמיני להיוולדם, ובנות ביום העשרים. היא נשבעת לא לגעת בילידי אדם, אם אלה יצוידו בקמעות עם שמות כל שלושת המלאכים. עד היום הזה זוכרת לילית את השבועה ואינה נוגעת בילדים המוגנים בקמע כזה. נציין, כי לילית, כמו מדיאה, לא נענשה על ידי האל באופן אישי. אך נסיבה זו, כמו הקבלות רבות למיתולוגיות אחרות, משנית בעינינו, כיוון שאיננו רואים בלילית סוג של הגאטות רבות ממיתוסי עמי העולם. מעניין אותנו אך ורק ההיבט היהודי של המיתוס על לילית.

[תמונה: קמע קבלי שהגן על תינוקות מפני לילית. מתוארים שלושת המלאכים – סנוי, סנסנוי וסמנגלוף – שיהוה שלח אל לילית בעקבות תלונת אדם.]

המיתוס היהודי על לילית מתגבש במקורות מתקופת הגלות. בתלמוד, שביסס את מורשת תקופת הממלכה היהודית, מופיעים אזכורי לילית באופן רודימנטרי משהו. התפתחות מאוחרת יותר מקבלת האגדה על לילית ב"ספר הזוהר", שהוליד את תורת הקבלה. נציין, כי קודיפיקציית התלמוד הושלמה בסביבות שנת 500 לספירה. "אותיות בן-סירא" נכתב בתקופת הגאונים, אי-שם במאות ז'–י', ו"ספר הזוהר" הופיע במאה הי"ג. כל הספרים הללו נכתבו מחוץ לארץ ישראל. חורבן ירושלים על ידי נבוכדנצר, ולאחר מכן חיסול הממלכה היהודית על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה, הטילו את העם היהודי לגלות, הובילו ליצירת הפזורה היהודית, והציבו את היהודים במעמד של מיעוט התלוי ברצונם של שליטים ומשולל שליטה מדינית על גורלו. במשך 2000 שנים חיו יהודים בקהילות שוליות ביחס למבנים החברתיים-כלכליים של ארצותיהם, ביחס להיסטוריה, לדת, לתרבות, לפוליטיקה ולשאיפות העמים הסובבים; היו נתונים לחוקים ולאי-חוק; נידונים להשפלות; לעתים קרובות חסרי הגנה מפני שרירות ההמון. היהודים ידעו, כי יש לסבול את הגלות, או בלשון העברית גלות, ולהתגבר עליה.

הדרך היחידה לשמור על עצמם כעם, ראו היהודים בהליכה לפי התורה, ב"עשיית סייג לתורה", בשמירה, פיתוח והליכה לפי "החוקה היהודית בגלות" – ההלכה. תפקיד "הממשלה בגלות" הוטל על חכמי ישראל הרבנים. במודל ארגון החברה היהודית הוטל על הרבנים תפקיד קבלת ההחלטות המחייבות. קשה לתאר את העיקרון היהודי של קבלת החלטות במונחים של סוציולוגיה מערבית. כאן מתאימה יותר האנלוגיה לעיקרון הרוסי האימננטי של "סובורניות" (התכנסות-אחדות). במציאות, כמובן, קרה הדבר בדרכים שונות, אך הגיבור ומופת לחיקוי של הגבר היהודי נחשב הרב, תלמיד-החכם התלמודי. מודל זה הלך והתגבש עוד בתקופת הממלכה היהודית, אך לשיא התפתחותו הגיע רק בגלות.

החברה היהודית הקדומה הכירה סוגים שונים של נשים: נביאות, מכשפות, זונות. הייתה מעמד של נשים שפרנסו והאכילו את עצמן ואת משפחתן. המילה העברית "זונה", המתורגמת בדרך כלל כ"פרוצה", באה מהשורש "זון" – במשמעות להאכיל, להתפרנס – ומשמעותה המקורית הייתה אישה שפרנסה את עצמה. זונות אמיתיות, כמובן, היו גם כן, אם כי המונח עבורן – "פרוצה" – הופיע רק בתקופת התלמוד.

כל זה שולי לחברה הפטריארכלית היהודית. למעט יוצאים מן הכלל, האישה לא נתפסה כאינדיבידואום בעל אינטרסים משל עצמו, אלא כרכוש של משפחת האב או הבעל. סברו, כי האינטרסים של המשפחה, השבט והחברה צריכים להיות גם הם האינטרסים שלה. אינטרסים עצמאיים לא הוכרו לה. תפקידה העיקרי של האישה היה לדאוג למשק הבית ולטפל בבעל ובילדים. המקרא מביא מודלים שונים של התנהגות נשית. המשותף להם הוא שהאישה הוצבה בתפקיד של תמיכה בבעלה. בגלות תפקיד זה התחזק עוד יותר, והאישה הופכת במובנים רבים לתמיכה היחידה של הבעל, המקדיש את חייו ללימוד התורה. בקהילות יהודיות רבות משלימים ללא רעש עם כך שהאישה לוקחת לידיה גם את מוסרות הניהול בבית.

החיים היהודיים מתקיימים הודות למיתוסים רבים. ביניהם: המשפחה היהודית יציבה יותר ומקודשת בשמיים, מהווה מעוז נגד העולם החיצוני העוין; הבעל היהודי אינו שותה ואינו מכה את אשתו; האם היהודית מסורה ללא סייג ואינה נוטשת את ילדיה; היהודים דואגים לשלהם ולא ייתנו לאבדון. כיוון שמדובר במיתוסים שמאמינים בהם ללא סייג, אי-ההתאמה בין המציאות למיתוס יוצרת לא מחאה, אלא רגשי אשמה ופחד. "הרי כזה דבר לא יכול לקרות, סימן שאני אשם או אשמה במשהו". המודל של האישה היהודית, ה"אידישע מאמע" המפורסמת, מתגבש בחברה כבר בתקופת ימי הביניים המוקדמים. לילית היא בדיוק האנטיתזה לתפקיד כזה, המבטאת באופן מילולי ופיגורטיבי סירוב להיות תמיכה לבעלה.

אליזבת ג'נוויי, מחברת העבודה הקלאסית "עולם של גברים, מקום של נשים", מציינת שלכל תפקיד חברתי חיובי יש צד אחורי גס, "תפקיד צל", לפי הגדרת החוקרת. הקרייריסטית-המרשעת היא תפקיד הצל של הגברת החברתית הנעימה; הכלבה – של האישה האוהבת, המאהבת העדינה; המכשפה הרודנית – של האם המסורה ללא סייג. תפקידי נשים חיוביים ושליליים כאחד משרתים את שמירת הסדר הפטריארכלי. הראשונים – כדוגמה, ותפקידי הצל – כאיום. במודל כזה, חוה משחקת את תפקיד התמיכה, ואילו לילית – תפקיד צל מאיים של הורסת. בסירובה ובדרישתה לשוויון, לילית מחלישה, מערערת ומחריבה את אדם, שגם הוא עסק, על פי המסורת התלמודית, בגן עדן בלימוד התורה.

"אותיות בן-סירא" אינה, כמובן, המקור היחיד או אפילו הסמכותי ביותר למיתוס על לילית. בהיותה בצורתה יצירה של ספרות התלמודית – מדרש – היא לא נכנסה לקאנון, אלא רק לאפוקריפים – "ספרים חיצוניים". יש תלמודיסטים שאף ראו צורך לאסור את קריאתם. בתקופות שונות היה "אותיות בן-סירא" פופולרי מאוד בקרב יהודים, אם כי תמיד נתפס בחשש מסוים. לא פלא. הספר מלא סרקזם, כתוב בלשון ארסית, ומכיל התקפות וקטעים העלולים לפגוע ברגשותיהם של יהודים מאמינים. יש חוקרים הרואים בו אוסף של אגדות יהודיות אסורות, אחרים – פולמוס עם נוצרים או קראים. הספר מלא פרטים מגונים.

גיבורי המקרא והתלמוד מוצגים ב"אותיות בן-סירא" באופן קריקטורי, לעתים רעות מאוד. כך, הגיבור הראשי בן-סירא נולד מיחסי גילוי עריות של הנביא ירמיהו עם בתו, בזמן שזו התרחצה בבית המרחץ. נכון, פרשנים מסורתיים מסבירים שהזרע הגיע אליה במקרה, אך מעצם הטקסט של "אותיות בן-סירא" אי-אפשר להבין זאת. יהושע בן נון מתואר בספר כליצן שמן שאינו מסוגל לעלות על סוס. המלך דוד – צבוע זדוני, השמח בסתר על מות בנו אבשלום, אך בפומבי עוטה על עצמו מסווה של אבל. כל זה נותן לאליעזר סגל עילה לכנות את הספר "סאטירה אנטישמית". ואולם, המיתוס על לילית קדום הרבה יותר מ"אותיות בן-סירא". ארכיאולוגים מצאו קמעות עתיקים נגד לילית עם שמות המלאכים, שנעשו הרבה לפני שנכתב "אותיות בן-סירא".

כיוון שמדובר במיתוס, אין כל חשיבות לנסיבות האגדה המקראית. לא חשוב שדווקא חוה, ולא לילית, הכשילה את אדם בחטא. לא חשוב שדווקא חוה, ולא לילית, הביאה לעולם את התאווה, לאחר שבגדה באדם עם הנחש. נושא היחסים המיניים בין חוה לנחש מפותח במקורות יהודיים רבים. מעניין, שלמרות שכל משתתפי חטא עץ הדעת נענשו – אדם, חוה, הנחש ואפילו האדמה – כל האחריות מוטלת על אדם, ואפילו החטא נקרא "חטא אדם".

משמעותו של "חטא אדם" היא שאלוהים ציווה על אדם: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב', 17). מה עושה אדם? הוא נוהג כמו בעלים רבים אחריו. לכל מקרה הוא אומר לאשתו שקר, מגזים בסכנה: "רק מפרי העץ אשר בתוך הגן, אמר אלוהים, לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו". למרות שאלוהים לא אסר כלל לגעת בפרי. חוה ראתה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא, ותיקח מפריו. וכלום לא קרה! ואז היא חטאה – אכלה מפרי העץ האסור ונתנה גם לאישהּ עימה, ויאכל. (בראשית ג', 6). מסכם התלמוד במדרש "בראשית רבה": "מה גרם לחוה ליגע בעץ? – דבריו של אדם, שבנה גדר סביב דבריו של האל".

[תמונה: art_lilith]

לרוב העמים יש מיתוסים על מרד נשי. גם המניעים הגורמים למרד כזה הם רבים. המיתוס על לילית הוא כנראה ייחודי מבחינה זו. אין אנו יודעים על מיתוס אחר, בו מרדה אישה למען שוויון זכויות. בסיפור המיתוס על לילית, אמר הגבר לאישה: "אם תהיי תובענית, יהירה, עצמאית כמו לילית – סופך יהיה רע: נימפומנית, פריגידית, מכשפה עקרה!" אין ספק, שלילית היא דמות הנשים השלילית ביותר במיתולוגיה היהודית, שנוצרה בגלות.

באילו חטאים נוראים מאשימים היהודים את לילית? לילית גורמת להפלות, פוגעת ביולדות; מזיקה ומשמידה ילודים – בנים לפני המילה, ובנות עד 20 יום. לילית – מכשפת הלילה – מפתה ומדלדלת גברים, גונבת את זרעם בשנתם, יולדת ומחליפה את צאצאיהם בגורי שדים. במספר עצום של אגדות ואמונות על לילית, שלושת התכונות הללו נוכחות תמיד. אביבה קנטור, מחברת העבודה הקלאסית "שאלת לילית", מציינת שתכונות אלה משקפות את הפחד הגברי הנצחי מפני אימפוטנציה ואובדן "הכוח הגברי"; את החרדה מפני אובדן התמיכה הנשית במשפחה; ואת הפחד מפני האיום על הישרדותו של העם כולו. כל אחד מהפחדים הללו בנפרד מצא את ביטויו גם במקורות לא-יהודיים. ואולם, הייחודי במיתוס היהודי הוא החיבור שלהם לדמות מיתולוגית אחת. במצב של לחץ בגלות, פחד הגבר היהודי לאבד את תכונותיו הגבריות, פחד מקריסת המוסר המשפחתי ומדעיכת היהדות.

בחברה פטריארכלית, מעמדו של הגבר נקבע במידה רבה, ולעתים קרובות לחלוטין, על פי יכולתו להיות אב. דוגמה לכך היא המנהג הערבי לכנות גבר על שם בנו. לפיכך, הפחד מפני האישה-לילית, שעלולה למנוע זאת מבעלה, נתפס כאיום מוחלט על עצם מהותו הגברית של החברה. בתנאי הגלות, המרוחק מסמכויות שלטוניות רבות האופייניות לחברה פטריארכלית, היה הגבר היהודי זקוק במיוחד למיתוס רב-עוצמה המבדיל אותו מהאישה. משמעותה של אחת התפילות היהודיות המרכזיות היא שגבר מודה לאלוהים על שלא עשה אותו אישה.

בתנאי לחץ, פחד הגבר היהודי שהאישה תסרב לטפל בו, תמנע ממנו את תמיכתה ואף תעזוב. המאיים על הגבר היהודי בגלות היה שלילית עזבה את אדם. המשפחה הייתה מעוז ומרכז הקיום היהודי, וחרדת הגבר מפני נטישה, הפחד שהאישה תסרב לתפקיד היותה עמוד הבית, הוסבו לאשמת האישה הנצחית. חרדה זו הוקרנה על האישה עצמה, התבטאה בשאיפה להשאירה בתפקיד כפוף, לשלול ממנה תפקידים חברתיים חשובים, כמו לימוד תורה והשתתפות בקבלת החלטות.

האישה היהודייה, כמו כל אישה אחרת, גם היא קלטה קשה את מצבי הלחץ של הגלות: חוסר זכויות, תלות בשרירות השליטים, משברים, מלחמות, מהפכות, הגירה. אך האישה קלטה את הלחץ לא כאסון, כי אם כהידרדרות המצב. יותר בעיות, יותר דאגות, אך לא קריסה וניתוק. שהרי היא נותרה העמוד האמיתי של המשפחה ובעצם הגברת האמיתית של הבית היהודי. הוכח לא פעם שבמצבי לחץ האישה יכלה להתמודד טוב יותר עם קשיי היומיום. דבר זה הגביר עוד יותר את חששו של הגבר, שהאישה תוכל להשתמש בכוחה לטובת אינטרסים אגואיסטיים משלה, ולשלול מהבעל תמיכה ומשענת.

לכן, הכוח הנשי היה נסבל ואף רצוי רק כל עוד לא נקשר לשום צורה של שלטון וסמכות. ג'נוויי מציינת, כי פחדים גבריים, שלוו ביצירת תפקידים שליליים לנשים, התגברו בתקופות של שינויים חברתיים. בתקופות כאלה גוברת העצבנות האנושית, כיוון שמופיעים בחברה תפקידים חברתיים חדשים ואנשים אינם יודעים מה לצפות מהם.

בדיוק כך קרה במאות ה-16–17, בעת המעבר מימי הביניים לעת החדשה. דווקא כאשר באירופה התמוטטו יסודות החברה הפיאודלית, ופרצה פרעות חמלניצקי שגבו מאות אלפי קורבנות, מופיעה בקרב היהודים תורת הקבלה. ב"ספר הזוהר", ספר הקבלה המרכזי, לילית – אשתו של ראש השדים סמאל ומשתתפת בחטא עץ הדעת – רוכשת תכונות חדשות. המקובלים דימו את הרמוניית העולם כאיחוד של הקב"ה עם נוכחותו בעולם, המתבטאת בדמותה הנשית של השכינה. השם "שכינה" נגזר משם המשכן שבו שרה רוח האל. בהיבט אחר, השכינה היא גם עם ישראל, כלת ה', אשתו, אהובתו ואפילו בתו. המקובלים מתארים את מערכת היחסים בין הקב"ה לשכינה במונחים מיניים מובהקים. בית המקדש שימש כחדר השינה, שבו הקב"ה פגש את השכינה.

> "...יש אומרים, שבעוד בית המקדש קיים, המלך (האל) ירד ממעונו השמיימי בכל חצות, נכסף לאשתו (שכינה) ובעל אותה...

> ...אחרים אומרים, שהמלך בועל את אשתו רק פעם בשבוע, בליל שבת...

> ...ומזיווגם זה יצאו אנשים ומלאכים".

ספר תיקוני הזוהר, תיקון ל"ד, ע"ז; ספר הזוהר ג', רע"ו ע"א; ספר הזוהר א', י"ב ע"ב.

כאן לא מדובר במטפורה ספרותית או בדימוי פילוסופי. היהדות אינה נוטה למופשטות. בהסתמך על הציטוטים לעיל, ממליצים המקובלים ליהודים יראי שמים לקיים יחסי אישות רק בשבת. אך כלל זה אינו מחייב, כי אם הפיתוי רב וחטא קרי (הוצאת זרע לבטלה) חמור יותר, הרי שהאישור לקיים יחסים חל גם בימות החול, ואף מותר להיעזר בשירותיהן של זונות, ובלבד שייעשה בצנעה ובעיר או רובע זר.

כמובן, שהאמירות על כך שהאל "איננו לבד" זעזעו את התלמודיסטים האורתודוקסים בכל הדורות. לימוד הקבלה נאסר, או שהותר רק לגברים מבוגרים, נשואים ובעלי עמידות רוחנית מיוחדת. שהרי לא מדובר במטפורות ספרותיות או בחיבורים סודיים כלשהם, כי אם בטקסטים הלכתיים של היהדות, שקובעים את אורח החיים של אנשים, משפחות וחברה. כאשר זוג אדוק מקיים יחסי אהבה, לימד הרב יוסף קארו, מקובל ומחבר הקודקס הראשי של ההלכה היהודית ה"שולחן ערוך", עליהם (ועל כל הזוגות היהודיים) לדמיין "כאילו הם ישירות, במקום אחד ובאותו זמן, מבצעים איחוד כפי שמתחולל בין המשפחה העליונה (הזוג)". המקובל הגדול ביותר במאה ה-15, הרב יצחק לוריא אשכנזי, הידוע גם בראשי התיבות האר"י או האריז"ל, כתב אף בגלוי יותר. ידוע תורת האריז"ל לאשתו: "קיום מצוות היחסים (הזיווג) הוא איחוד הקב"ה בשכינה".

התורה הקבלית של השכינה ושל לילית כהתגלות נשית אלוהית ענתה על ארכיטיפים חזקים של התודעה העממית היהודית, הקובעים במידה רבה את הפסיכולוגיה הקולקטיבית של היהודים עד היום. "עובדת היותו של שום מרכיב קבלי אחר לא זוכה לפופולריות עצומה כזו בעם", כותב חוקר המיסטיקה היהודית הגדול גרשם שלום על השכינה ולילית, "מוכיחה שזה ענה על צרכים דתיים עמוקים של העם".

המקובלים סברו, שלאחר חורבן בית המקדש, האחדות נפגמה והשכינה יצאה לגלות יחד עם עם ישראל. את מקומה של השכינה ליד הקב"ה תפסה לילית, "השפחה-הפילגש שישבה קודם לכן לרחיים" (ספר הזוהר ג', ס"ט ע"א). לילית מסמלת את הגלות ואת חילול השכינה, והיא עצמה הופכת להתגלות אלוהית בעולם. ואולם, הרוע שמגלמת לילית אינו חסר גבולות. ביום הקדוש – השבת – נאלצת לילית להסתלק מהעולם אל המדבר, שם היא צורחת מכאב, געגועים וקנאה. מכאן בדיוק "צרחת הינשוף" בתרגום המלך ג'יימס של הנביא ישעיהו. המקובלים מאמינים, שהגאולה והאיחוד מחדש, קרבת השכינה לקב"ה, יתרחשו ביום השבת, כשיש אפשרות לנצח את הרע. לפי "ספר הזוהר", המלאכים השליכו את לילית לים, שם נועדה להישאר עד לכפרת חטאו של אדם. מאוחר יותר, האל הוציא את לילית ונתן לה כוח להעניש את בני האדם "על חטאי אבותיהם".

סביר להניח, שלא במקרה נבחר מקום מאסרה של לילית – ים סוף, הים שבו, לפי בן-סירא, "היה אמור להיאבד מצרים". המקום שבו אבדו האויבים, שביקשו להגביל את חירותם של היהודים, המובלים על ידי האל מעבדות מצרים. ניתן להניח, שבעולם הסמלי המורכב של הקבלה, שבו אין דבר מקרי, מקום מאסרה של סמל הגלות היהודית – לילית – קשור אף הוא למקום שבו "אבדו המצרים", שהתכוונו להשיב את ישראל לגלות.

האיום האמיתי על הקיום היהודי, על האדם היהודי, המשפחה והעם, לא בא מהאישה שמרדה בבעלה, אלא מהגלות. האיום האמיתי בא מגחעות השליטים, מהשלטון, ממצב רוחו של ההמון. האיום לא היה רק על הקיום הפיזי. פיתוי ההתבוללות, הפיתוי לאמץ את תרבות העמים הסובבים ולהיפטר מגורל הגולים, לתקן את המצב, לנסות את המזל, ולעתים קרובות להציל את החיים – היה גדול. בכל הדורות האמינו היהודים בתוקף, שההתבוללות מפתה מאוד, אך עקרה ואינה מסוגלת לספק. בדיוק בתכונות אלה מקנה התודעה העממית ללילית. המכשפה המפתה, אך העקרה והלא-מסופקת, מייבשת את זרע החיים, את "הכוח הגברי". היא הורסת את הגבר, מונעת ממנו צאצאים ומתנכלת לנצחיות המובטחת של ישראל. לילית תוקפת את היהודים במקומות הפגיעים והלא-מוגנים ביותר. יחד עם הזרע היא גונבת בעזות מצח את תקוותם ואת עתידם. בדיוק במובן זה, דמותה של לילית היא הרבה יותר מסתם מטפורה לגלות היהודית. מה שמפחיד את האדם היהודי הם צאצאיה הרבים של לילית, שנולדו מזרע גנוב, הטוענים לזכותם במקום בנצחיות ישראל ולחלק בנחלתו. לא בכדי כל כך חזקה ביהדות האמונה, שאינה אופיינית לחברה פטריארכלית, לפיה יהודי הוא רק מי שנולד לאם יהודייה.

ואולם, אביבה קנטור סבורה, שהאנטיתזה לתפקידה התובעני והלא-אלטרואיסטי של לילית לא הייתה חוה או השכינה, כי אם אסתר – גם היא דמות תובענית, אך אלטרואיסטית, של ההיסטוריה הקדושה. מגילת אסתר מוקדשת לסיפור האיום על הקיום היהודי בגלות. המגילה מספרת, כיצד היהודים שחיו בשלווה בפרס, מצאו עצמם לפתע תחת איום השמדה. בהסתתו של שר המשנה, החליט המלך לערוך פוגרום כללי ולהכחיד את כל עם ישראל. התברר, כי היהודים חסרי הגנה מפני האיום. את היהודים מצילה אסתר. היא הקריבה את עצמה, נמסרה לגוי, נעשתה למלכה. האלטרואיזם המובהק היה בכך שעזרה לדודה, ולפי מקורות מסוימים לבעלה, מרדכי, להתקרב אל המלך. ולאחר מכן גילתה אסתר תביעתיות, וביקשה מהמלך להציל את עמה. התביעתיות של האישה היהודייה התבררה כ"טובה ליהודים", בניגוד להתנהגותה של קודמתה ושתי המלכה – דמות תובענית גם היא, אך לא אלטרואיסטית. על כך שילמה בכתרה. קנטור רואה הקבלות ברורות בין ושתי ללילית. "האישה היהודייה צריכה להיות תמיכה, או..." – מציבה החוקרת נקודותיים.

נציין, כי מוטיבים מיזוגיניים אינם ייחודיים רק לאגדות על לילית. אפילו לשכינה נמצאה רק המטפורה של הדום לרגליים, וזה שימש מוטיב לאמונה היהודית הידועה, לפיה מקומה של האישה בגן עדן הוא כהדום לרגלי בעלה. על כך כתבנו בעבר. דווקא בטקסטים הקבליים מופיע אדם-הגבר, שנברא בצלם האל, ואילו לילית-האישה, לפי תפיסות קבליות מאוחרות, נבראה לפני אדם רק כ"אחת מבריות הארץ". כל המיסטיקה הזו נמצאת בסתירה בולטת למצב הדברים האמיתי בעולם יהודי אשכנז, שבו האישה הייתה עמוד התווך של המשפחה, ולעתים קרובות המפרנסת היחידה. ידועה הבדיחה הקלאסית על שלושת הסימנים של יהודייה – משקל יתר, ילדים גאונים ובעל חסר ישע. בכל בדיחה יש גרעין של אמת. נשאיר בצד את משקל היתר, המסמל את הרצון להאכיל יתר על המידה את המשפחה, כדרך כמעט יחידה להביע אהבה. הבעל חסר הישע אינו עוסק אפילו במלאכת לימוד התורה דלת ההכנסה. ילדים גאונים, שחייבים להיות גאונים, כי אמא משקיעה בהם כל כך הרבה.

ניסיונות רבים להבנת דמותה של לילית נעשים באמנות המודרנית. לילית היא דמות ארכיטיפית רבת-עוצמה, שהיוותה השראה לאגדות לא-יהודיות רבות. דמותה של לילית הפכה לאחת המובילות בעיצוב "האמנות הנשית". התעוזה והשאיפה לעצמאות של לילית היוו השראה ליצירות פמיניסטיות רבות. בדומה לדמותו של אליהו הנביא, ממרעים המעניש של תקופת בית ראשון ועד לנודד עם ילקוט משטעטל לשטעטל – הסוחר-מוכר-ניסים היהודי העליז, גם דמותה של לילית הופכת אצלם לדמות חיובית ויצירתית.

מעניין, שדמותה של לילית בפולקלור האשכנזי כמעט ואינה עוברת "הפחתה". אפילו ההומור היהודי המנצח, כלי הנשק העיקרי נגד כל מיני פחדים וצרות, המשחק בעליצות ובחוצפה בסיפורי המקרא הקדושים ובהלכות התלמודיות, פסח על לילית. לילית אינה הופכת לנושא לבדיחות או לאגדות, לפי הביטוי הידוע – "מיתוסים שכבר לא מאמינים בהם". ואיזו "הפחתה" יכולה להיות, כאשר רבנים מכובדים היום מסרבים לשבת באותו חדר עם אישה? אין הסבר רציונלי, מדוע אבות משפחות יהודיים הגונים נכנסים להתרגשות עצומה למראה פרסומות של תחתונים. ללא לילית אי-אפשר להסביר, מדוע בסוף שנות ה-80 בירושלים שרפו יהודים דתיים כמעט את כל תחנות האוטובוס בעיר, שעליהם התנוססו פרסומות של בגדי ים של בית האופנה אוברסון. מפחד מלילית, גברים דתיים קופצים כעוקצים, כשסמוך אליהם בתחבורה הציבורית מתיישבת אישה, או כשפונה אישה ליהודי דתי ברחוב. באחד האתרים הגדולים בשפה הרוסית, בתשובה לשאלה מדוע היהדות אוסרת ריקודים משותפים של גברים ונשים, עונה רב אקדמי מודרני, שה"שולחן ערוך" מציין שתי סיבות: ריקודים משותפים מגבירים את הסבירות לקרי (הוצאת זרע לבטלה), שזה חטא חמור מאוד; כמו כן אסור לגעת בבתולה לא-טהורה מבחינה פולחנית. רק בפחד מלילית ניתן להסביר תכונות רבות בפסיכולוגיה של יהודים אורתודוקסים מודרניים. סיפור הילדים השדים מלילית עם הגבר היהודי לא עבר כלל "הפחתה". ואיזו הפחתה, כאשר הכלל ההלכתי העתיק של הכרה ביהודים רק שנולדו לאם יהודייה נדון ברצינות בכנסת הישראלית כבסיס לחוק האזרחות?

ואולם, על לילית בחוגים דתיים לא אוהבים לדבר מסיבה פשוטה. בקרב יהודים אורתודוקסים לא נהוג להזכיר את שמו של כוח רע או תופעה מטרידה, כאחד האמצעים החזקים להילחם בהם. כאן ניכר הארכיטיפ של ייצוג הרוע בדמות נשית. ניתוק כזה של התודעה מוביל לאובדן איזון, והלא-מודע שואף "לפצות" על חד-צדדיות התודעה. קרל יונג כתב, שאם התודעה אינה לוקחת עוד בחשבון את חוויית הארכיטיפים, אם ההעברה הסמלית אינה אפשרית, הרי שהדימויים הארכיטיפיים עלולים לפלוש לתודעה בצורות הפרימיטיביות ביותר. הבנת הדימויים הארכיטיפיים היהודיים, כמו לילית, יכולה לסייע בהבנת הרגישות של קבוצות יהודיות שונות, ולהקל על הדיאלוג הפנים-יהודי בנושאים רבים שלכאורה בלתי-פתירים.

ייתכן שהגיעה העת ללכת בעקבות הקריאות הרבות בימינו "לחזור למקורות", ולפנות לפרק הראשון בספר, שהיהודים קוראים לו "בראשית". שהרי כולם מסכימים, שתחילת הסיפור על לילית הייתה כדלקמן:

> *וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ; זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.*

> בראשית (א', 26-27)

תרגום מ"אותיות בן-סירא" ומספר "הזוהר" – מאת המחבר.

המחבר מודה לנטליה טישקביץ' (ישראל) ולמרינה אוסטרובסקיה (צרפת) על עזרתם.

Li_Rosset10

כל הזכויות שמורות למיכאל דורפמן (c) 2003  

© 2003 by Michael Dorfman. All rights reserved.

---

**הערות שוליים:**

3. Elisabeth Janeway, *Man's World, Women's Place*, NY 1976.

4. Eliezer Segal, "Looking for Lilith," *Jewish Free Press*, Feb. 1996.

5. למשל, מסכתות התלמוד עבודה זרה כ"ב ע"א ויבמות ק"ג ע"א.

6. מדרש בראשית רבה י"ט, ג'-ד'.

7. Aviva Cantor, "The Lilith Question," מצוטט בקובץ *On Being a Jewish Feminist*, Shooken Books, NY 1983.

8. "בגן עדן – האישה הדום לרגלי בעלה," "הערות על היסטוריה יהודית" מס' 23: http://www.berkovich-zametki.com/Nomer23/Michael2.htm

9. http://www.jewis.ru/

10. קודקס ההלכות וההוראות הדתיות היהודיות (המאה ה-16).

11. מצוטט אצל Rafael Patai, *The Hebrew Goddess*, מהדורה שלישית, Detroit: Wayne State University Press, 1990.

12. Gershom Scholem, *Kabbalah*, New York: Dorset Press, 1987.