חזרה אל לילית מאת מיכאל דורפמן
חזרה אל לילית
מאת מיכאל דורפמן
חלק א' – פתיחת המאמר
להגנתה של לילית היא אומרת כי ייעודה הוא להזיק לילדים – לבנים ביום השמיני לאחר לידתם.
חזרה אל לילית
המיתוס על לילית, אשתו הראשונה של אדם – מיתוס ייחודי במיתולוגיה העולמית – עיצב במשך אלף שנים את ערכיה של המשפחה היהודית ואת אורח החיים היהודי בגלות, והוא ממשיך להשפיע בעוצמה על החיים היהודיים גם בימינו.
סביר להניח שכל יהודי, בכל תקופה, היה מגלה עניין לו היה מתברר שאחת הדמויות המוכרות מסיפוריו ומאגדותיו הושאלה מן הפולקלור האיראני, הבבלי או היווני. ואף על פי כן, היה ממשיך לראות בה דמות יהודית ולחפש לה אישוש במקורות היהודיים.
שמה של לילית מופיע כבר באפוס על גילגמש, באלף השני לפני הספירה – הרבה לפני הופעתו של העם היהודי על במת ההיסטוריה. האטימולוגיה של השם איננה שמית. עם זאת, במסורת היהודית פירשו את השם "לילית" כנגזר מן המילה לילה. רוב חוקרי המקרא מבינים כך גם את הופעת המילה אצל הנביא ישעיהו (ל"ד, י"ד):
"וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים, וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא; אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית, וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ. שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְּצִלָּהּ; אַךְ שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת, אִשָּׁה רְעוּתָהּ."
רק בתרגום המלך ג'יימס לאנגלית תורגמה "לילית" כשם פרטי. מרבית המתרגמים פירשו את המילה כ"רוח לילה", "שד לילה", "ינשוף לילה" או אפילו "תחמס" (Nightjar). מי ששמע פעם את זעקתו המצמררת של התחמס, קשה לו לשכוח אותה.
גם האזכורים המעטים של המילה "לילית" בתלמוד מתייחסים לישויות ליליות כלשהן, בדומה לשמות שניתנו ברוסית לרוחות כמו "שד המים", "שד הבית" או "רוח היער". אין אפשרות לקבוע בוודאות האם מדובר ברוחות שמיות מקוריות או בדמויות שאומצו על ידי היהודים מעמים אחרים. כמו כן, לא ברור האם מדובר בשם פרטי או בכינוי כללי שנועד להחליף שמות אסורים של רוחות.
מקור המיתוס
למרות כל זאת, מקורו של מיתוס לילית נמצא דווקא במקרא.
אפילו מי שמאמין כי כתבי הקודש נכתבו בהשראה אלוהית ומתייחס אליהם כסיפור אחד רציף, אינו יכול שלא להבחין שבשני הפרקים הראשונים של ספר בראשית מובאות בזו אחר זו שתי גרסאות שונות לבריאת האדם.
תחילה מסופר שה' ברא את האיש ואת האישה מן האדמה. לאחר מכן, בפרק ב', מופיע סיפור אחר לחלוטין: אדם נברא מן העפר, הוכנס לגן עדן, ורק אחר כך נבראה האישה מצלעו.
הסתירה – אמיתית או מדומה – העסיקה את דמיונם של קוראי המקרא במשך דורות והולידה פירושים ואגדות רבות. הקדומה והמפורסמת שבהן מופיעה בחיבור היהודי האפוקריפי "אלפא ביתא דבן סירא".
על פי "אלפא ביתא דבן סירא"
לאחר שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם הראשון, אדם, אמר:
"לא טוב היות האדם לבדו."
אז ברא אישה מן האדמה, בדיוק כפי שברא את אדם, וקרא לה לילית.
מיד פרץ ביניהם ריב.
לילית אמרה:
"לעולם לא אשכב תחתיך."
אדם השיב:
"לא אני אשכב תחתייך, אלא את תשכבי תחתי. את נועדת להיות למטה, ואני למעלה."
לילית השיבה:
"שנינו שווים, משום ששנינו נבראנו מן האדמה."
איש מהם לא היה מוכן להקשיב לרעהו.
כשהבינה לילית לאן הדברים מובילים, הגתה את השם המפורש של האל ועפה משם.
אדם נשא תפילה לבוראו:
"ריבונו של עולם! האישה שנתת לי ברחה ממני."
מיד שלח הקדוש ברוך הוא שלושה מלאכים בעקבותיה.
אמר הקב"ה לאדם:
"אם תחזור – מוטב. ואם תסרב – יהיה עליה להשלים עם כך שמאה מילדיה ימותו בכל יום."
שלושת המלאכים הלכו אחריה ומצאו אותה בלב הים, במקום שבו עתידים היו המצרים לטבוע.
הם מסרו לה את דבר ה', אך היא סירבה לשוב.
בהמשך מספר הספר כי המלאכים המשיכו להפציר בה.
לילית הסכימה לראות מדי יום את מותם של מאה מילדיה, ובלבד שתשמור על חירותה ועל עצמאותה.
להגנתה אמרה כי ייעודה הוא להזיק לילדים:
לבנים – עד היום השמיני ללידתם (עד הברית),
ולבנות – עד היום העשרים.
עם זאת נשבעה שלא תפגע בתינוקות שעליהם יהיו קמעות הנושאים את שמות שלושת המלאכים.
לפי האגדה, לילית מקיימת את שבועתה עד עצם היום הזה, ואינה פוגעת בילדים המוגנים בקמע כזה.
יש לציין שלילית, בדומה למדיאה מן המיתולוגיה היוונית, לא נענשה אישית על ידי האל.
אף שקיימים מקבילות רבות למיתוס זה במיתולוגיות אחרות, אין הן העיקר מבחינתנו. איננו דנים בלילית כעוד אחת מדמויות השדים הנשיים הרבות של תרבויות העולם.
מעניינת אותנו אך ורק המשמעות היהודית של מיתוס לילית.
המשך בחלק ב', שבו דורפמן עובר להתפתחות דמותה של לילית בתלמוד, בקבלה ובספר הזוהר, ולהקשר ההיסטורי של יצירת המיתוס בתקופת הגלות.
תגובות