יפה שיר רז
"והעיקר, והעיקר, לא לפחד, לא לפחד כלל".
https://www.facebook.com/share/1CrrJrzxRU/?mibextid=xfxF2i
בתשע וחצי בערב, בבית קפה בשדה התעופה מלפנזה במילאנו, ישבנו, קבוצה של ישראלים שזה עתה הכירו במסוף אל על, ושרנו. אפילו אלולי שלי הקטנה, שלא הפסיקה לבכות שעות כי לא יכלה להבין למה אני חייבת לטוס חזרה לישראל – "נוני, אל תסעי. אני לא רוצה שתסעי" – חייכה לרגע ושרה איתנו. "אני אוהבת את השיר הזה", היא אמרה בעברית עם המבטא האיטלקי המתנגן המתוק שלה.
אחר כך היא בכתה שוב בפרידה שקרעה לי את הלב, אבל הרגע הזה, הרגע הקטן הזה, היה מבחינתי כל כך מיוחד ועוצמתי.
98 ימים הייתי באיטליה. 98 ימים, שנפלו בדיוק על המלחמה, והיו נפלאים וקשים ומבלבלים ומדהימים.
נסעתי ללידה של הבת שלי, וציפיתי להיות שם חודש וחצי-חודשיים, אבל אז קרתה המלחמה, ולא היו טיסות.
נקרעתי בין הזמן המדהים שביליתי עם האהובות שלי וההזדמנות החד-פעמית שנקרתה לנו לעשות זאת, לבין הדאגה המכרסמת לחצי השני של המשפחה שנותר כאן, בארץ, ובמיוחד לדני הקטנטונת. ולא משנה כמה כולם פה אמרו לי שטוב שאני שם, ושאני יכולה לעזור הרבה יותר שם מאשר פה, קשה מאוד היה לי לישון.
98 ימים של התבוננות ושל הבנה הדרגתית ואיטית במה זה בדיוק אומר – אנטישמיות מודרנית.
זו לא בהכרח עוינות גלויה. למעשה, ברוב המקרים, נראה לי שהם אפילו לא מודעים לאנטישמיות שלהם, שמתעטפת עכשיו בתחפושת החדשה שלה – "אנטי ציונות".
ככה, אאוט אוף דה בלו, תוך כדי שיחה חברית עם הילדים על פיצה, אמרה לי אחת מהאימהות ש"זה נורא מה שישראל ואמריקה עושות באיראן, וכמה מסכנים הילדים באיראן ובעזה" – אחרי שהרגע סיפרתי לה שהנכדה שלי בתל-אביב, בת שנתיים וחצי, כבר חודשיים תחת הפגזות טילים מאיראן ומחיזבאללה, ושאני לא יודעת את נפשי מדאגה.
על 1,200 האזרחים, בהם הילדים והתינוקות הישראלים שנרצחו ב-7 באוקטובר, לא נמס ליבה החומל.
גם לא על יותר ממאה אזרחים ישראלים שנרצחו על ידי האיראנים וחיזבאללה בטילים בשנה האחרונה.
על עשרות אלפי האזרחים שהמשטר האיסלאמיסטי האכזרי רצח בחודשים האחרונים, כולל בני נוער וילדים שהוא עדיין מענה ותולה יום יום, ספק אם היא בכלל שמעה, למרות שממש מתחת לאף שלה, בכיכר ליד הדואומו, הפגינו במשך כמה לילות רצופים איראנים שהיגרו לאיטליה, הפגנות תמיכה מחממות לב בעד ישראל וארה"ב.
או חברים שלמרות שאתה מכיר אותם כבר שנים ויודע שהם אתאיסטים לגמרי ואפילו בזים לממסד הקתולי, מצטטים לי לפתע את האפיפיור, זה שהכריז ש"ישראל מרססת ילדים במקלעים".
ויש גם את החברים הוותיקים שנעלמו לפתע. פוף.
או כתבו לך בווטסאפ שהפרו-פלשתינים שמניפים את דגלי החמאס במילאנו וצורחים להשמיד את ישראל צודקים כי ישראל "קולוניאליסטית", ואז נעלמו.
לא כולם כאלה כמובן.
יש את מוניקה, שהפתיעה אותי בבקיאות שלה במצב, אבל סיפרה שאיבדה חברים בגלל העמדות הפרו-ישראליות שלה – "אבל לא אכפת לי".
ואת מאסימו, הספר החביב, שהאנגלית שלו טובה יותר משל רוב הרופאים ועורכי הדין שפגשתי, שהסביר שקל במיוחד לשטוף את המוח לציבור באיטליה, גם מפני שרובם לא דוברי אנגלית – אפילו המשכילים שבהם (אפילו הסדרות והסרטים באיטליה מדובבים לאיטלקית, ופעם נהגתי לקנטר את החברים שאין להם מושג איך נשמעת ג'וליה רוברטס בעצם), וגם מפני שלא מלמדים כמעט בבתי הספר היסטוריה, ואין להם מושג מה קורה מחוץ לטלוויזיה שלהם, מה באמת קורה באיראן, ואיפה ישראל נמצאת אפילו על המפה.
פחחחח קולוניאליסטית? אני פותחת את מפת העולם בטלפון הנייד שלי. רוצים לראות את ישראל? תביאו מיקרוסקופ.
מתחביביי היה – לענות, כששאלו אותי מאיפה אני – לענות "מישראל", אבל לא סתם "מישראל", אלא "מישראל!!!!!", בקול גאה, בוטח ושמח, ועם חמישה סימני קריאה כאלה (לפחות) - ולהתבונן בשואל.
היו כאלה שאמרו "אההה", במבוכה כזו. ולא היה צריך שום דבר יותר כדי להבין.
אבל היו גם כאלה ששמחו, בכנות, ואמרו שהדבר שהם הכי רוצים זה לבוא לישראל.
והיה גם את אלוויר, שהוא ואשתו אלנה בעלים של חווה מדהימה עם טווסים וארנבים, תרנגולות, אווזים, חמורים וסוסים, ומסעדה ביתית בפרוורי פאביה, שאכלנו אצלם ביום ראשון אחד ומייד התחברנו והרגשנו כאילו אנחנו מתארחים אצל קרובי משפחה (אכתוב עליהם בהזדמנות בהרחבה, אבל אם אתם בסביבה, ובמיוחד עם ילדים, ממליצה בחום ענק).
"מישראל?! הוא פקח עליי זוג עיניים תכולות ואמר בגאווה: "אני יודע להגיד משפט בעברית: 'אני אוהב אותך!'.
המפתח הוא לענות בגאווה. לא סתם באסרטיביות. בגאווה ובביטחון.
כן, מכריזים סימני הקריאה שלי. אני ישראלית וציונית גאה. אם יש לכם בעיה עם זה – אתם אלה שנמצאים בצד הלא נכון של ההיסטוריה, שוב.
אני ישראלית, זו המדינה שלי, המדינה של העם שלי, ואני לא אפחד להגיד את זה. לעולם.
והעיקר, והעיקר, לא לפחד, לא לפחד כלל.
בתמונה: קרדיגן שמדבב אותי, שקניתי בשוק המדהים של יום רביעי בפאביה, רגע לפני שהצטלמתי.
תגובות