הקלטות מודלפות ממשרד הבריאות חושפות: ארגון הבריאות העולמי בונה מנגנונים על־מדינתיים לעקיפת הרגולציות המדינתיות

ארגון הבריאות העולמי מפתח בשנים האחרונות מנגנונים שנועדו לאפשר לו, בפועל, לעקוף את הרגולציה הפנימית של מדינות. 

זה מה שעולה מהתחקיר החדש שלי יחד עם דוד שולדי , שפורסם אתמול בBrownstone Institute . 

התחקיר מבוסס על הקלטות מודלפות שהועברו אלינו על ידי חושף שחיתויות, ועל פרוטוקולים רשמיים שקיבלנו באמצעות חוק חופש המידע – חומרים ממשרד הבריאות בישראל שלא פורסמו עד כה. החומרים מתעדים את הדיונים שהתקיימו בשנים 2022-2023 בוועדת ה-ERT, ועדה ייעודית שהקים משרד הבריאות להתמודדות עם התפרצות הפוליו שהוכרזה, ובפרט את הדיונים על חיסון הפוליו החדש nOPV2 שמקדם ארגון הבריאות העולמי – חיסון שפותח על ידי הארגון בשיתוף עם קרן ביל ומלינדה גייטס.

החומרים חושפים כיצד באמצעות מנגנון ה-EUL (Emergency Use Listing) שפיתח בשנים האחרונות ארגון הבריאות העולמי – מנגנון שלכאורה נועד לאפשר מתן אישורי חירום למוצרים רפואיים שנמצאים עדיין בשלב פיתוח – מבקש ה-WHO לבסס בפועל מסלול אישור בינלאומי מובנה, המשנה את תהליכי הרגולציה הלאומיים, תוך עקיפה של מסגרות האישור  המדינתיות, ולמעשה לשנות דה פקטו את מעמדו מגוף מייעץ, לגוף בעל סמכות רגולטורית על-מדינתית. 

הפרשה שחושפים החומרים שבידינו היא למעשה הפעם הראשונה שבו ה-WHO מנסה ליישם את ה-EUL גם במדינה מערבית – והמדינה הזו, במקרה או שלא במקרה, היא ישראל.

מהחומרים עולה כי חברי הוועדה, בראשות היו"ר והמזכיר שקידמו את התהליך, הצביעו בעד קידום הכנסת החיסון לישראל – למרות שלא הוצגו בפניהם נתונים רגולטוריים, אלא אך ורק מצגות של ארגון הבריאות העולמי, ולמרות שהיו מודעים להתנגדות אגף הרוקחות, שהבהירה לאורך כל חודשי הדיונים שמדובר בחיסון שלא אושר באף מדינה מערבית, לא השלים ניסויי שלב 3, ושמיוצר באינדונזיה – מדינה מוסלמית שלישראל אין גישה אליה, ולכן אין לה כל יכולת לפקח על תנאי הייצור בו.

"אין לנו כלום, כלום, כלום – חוץ ממצגות של ארגון הבריאות העולמי", אמרה ד"ר עופרה אקסלרוד מאגף הרוקחות, כשהגיעה לדיוני הוועדה לאחר שכבר התקבלה ההחלטה להתחיל בתהליך.

החומרים מראים גם כיצד מסלול ה-EUL הוטמע בפועל בתוך תהליך קבלת ההחלטות המקומי, באמצעות הסתמכות בלעדית על חומרי ה-WHO, כאשר עצם הגדרת המצב כ"חירום" שימשה כמנגנון ההפעלה של התהליך. 

יתר על כן, הם מצביעים על האופן שבו הדבר נעשה: באמצעות פקידים מתוך המערכת עצמה, שלחלקם קשרים ואינטרסים בזירה הבינלאומית. המצגות של ארגון הבריאות העולמי הוצגו בפני חברי הוועדה על ידי מזכיר הוועדה, פרופ' לסטר שולמן, שעובד עם ארגון הבריאות העולמי ועם ביל גייטס על פיתוח החיסון, כפי שהוא עצמו הודה בקולו בפני חברי הוועדה. 

"אני צריך לבקש ממישהו שיחליף אותי בחלק השני של תהליך האישור, כדי שלא יהיה לי ניגוד עניינים, כי אני עובד גם עם ביל גייטס ועם ארגון הבריאות העולמי על החיסון עצמו", הוא אמר באחד הדיונים. אלא שההודאה הזו הגיעה רק שלושה חודשים אחרי הדיון שבו הוועדה כבר הצביעה ברוב מכריע (15:1) להתחיל בתהליך הבאת החיסון לישראל. 

והוא לא היה היחיד. גם יו"ר הוועדה, פרופ' מנפרד גרין, הודה בדיון בכנסת כי בת זוגו, פרופ' דורית ניצן קלוסקי, המכהנת אף היא בוועדה, שימשה בתפקיד בכיר בארגון הבריאות העולמי, במקביל להשתתפותה בדיונים.

למרות זאת, ובתשובה לשאילתות חוזרות ונשנות ולבקשות חופש מידע, משרד הבריאות מסר כי לא קיימים ניגודי עניינים בוועדה. גם לאחר הודאתו של פרופ' שולמן, ניגוד העניינים שלו לא תועד בפרוטוקולים הרשמיים שנמסרו לנו. 

מעבר לסיפור המקומי, החומרים מצביעים על ניסיונות של ארגון הבריאות העולמי לבסס סמכות רגולטורית בפועל, תוך עקיפה של מסגרות הרגולציה הלאומיות. ההחלטות אמנם נותרות פורמלית בידי המדינה, אך המסגרת שבתוכה הן מתקבלות מוגדרת מחוץ למערכת הלאומית, גם כאשר הרגולטור עצמו מתנגד. המקרה הישראלי אינו עומד בפני עצמו, אלא מתקשר לדיון הרחב יותר על השפעת ארגון הבריאות העולמי על ריבונות מדינות – אלא שכאן כבר לא מדובר בדיון תיאורטי, אלא בדוגמה שמתרחשת בפועל בתוך תהליך קבלת החלטות לאומי. 

הכתבה המלאה באתר  בראונסטון. קישור בתגובה הראשונה.