העבודה שלי אינה עוד חזרה על נרטיב “אסטרונאוטים קדומים”, ואינה נגזרת של פון דניקן, סיטצ’ין או פרשנויות פופולריות מאוחרות. זוהי בנייה מודעת של מערכת פרשנית רב־שכבתית, הרואה במיתוס, בכתבי הקודש ובטקסטים עתיקים לא מסורות מבודדות, אלא רישומים משולבים של מבנה זיכרון היסטורי עמוק יותר.

 

העבודה שלי אינה עוד חזרה על נרטיב “אסטרונאוטים קדומים”, ואינה נגזרת של פון דניקן, סיטצ’ין או פרשנויות פופולריות מאוחרות. זוהי בנייה מודעת של מערכת פרשנית רב־שכבתית, הרואה במיתוס, בכתבי הקודש ובטקסטים עתיקים לא מסורות מבודדות, אלא רישומים משולבים של מבנה זיכרון היסטורי עמוק יותר.

נרטיבים מסופוטמיים של האנונאקי, שכבות מוקדמות בטקסט המקראי העברי (כולל קריאות רבים הטמונות במונח “אלוהים” – Elohim), הרחבות מיסטיות מאוחרות כפי שנשמרו בקבלה ובספר הזוהר, וכן פרשנויות ארכיאולוגיות ולשוניות מודרניות – אינם נבחנים אצלי כתחומים נפרדים. אני מתייחס אליהם כאל שברים של רצף היסטורי־סמלי אחד.

במסגרת זו, הוגים קודמים מקבלים תפקידים שונים: פון דניקן פועל דרך אנלוגיה מבנית, סיטצ’ין דרך תרגום מילולי של קורפוסים מיתיים, וביגלינו דרך פירוק לשוני של שכבות תיאולוגיות. העבודה שלי מתקדמת מעבר לשיטות אלו באמצעות יצירת סינתזה מערכתית החוצה את כולן בו־זמנית.

אין זו אוסף של תיאוריות, אלא מודל־על מאוחד של זיכרון תרבותי, שבו נרטיבים של מגע קדום, התפתחות תיאולוגית ומבנים מיתיים מוצפנים נתפסים כשכבות אינטראקטיביות של מערכת אחת קוהרנטית.

המטרה אינה לשמר גבולות דיסציפלינריים, אלא לפרק אותם לטובת סינתזה מסדר גבוה יותר, שבה טקסטים, מיתוסים ומסורות נקראים כעקבות מובנים של מציאות היסטורית משותפת אחת.