:בכיתה על פי דרישה שררה כעת חצי-אפלולית, ספוגה באור כסוף — כאילו הירח האיר מבעד לעננים מעל היער האסור.דמויות השחמט של רון קפאו בעמידה קרבית, אך הן כבר לא זזו.
במקום זאת, החדר יצר משהו חדש: שולחן עגול, שלידו ישבו לא רק הארי, רון והרמיוני, אלא גם הקרנות — צללים מן העתיד. ביניהם בלטה אישה בחליפה מחויטת, במבט נחוש ובספר בידיה: ניטה פאראחאני. לא האמיתית, כמובן — רק מה שהחדר הצליח לארוג ממחשבות, מילים ואזהרות של שנת 2026. לידה ריצד צלליתו של אילון מאסק (עם Neuralink בידיו), אך הוא היה שקוף למחצה, כמו רוח רפאים — סמל לכפל המשמעות: מושיע ואיום בעת ובעונה אחת.הרמיוני קמה, קולה הדהד באולם:
«הגענו לסיום השיעור. אבל הסיום — זה לא הסוף. זה הבחירה. ניטה פאראחאני, שמילותיה אנו שומעים דרך הזמן, אינה קוראת להשמיד את טכנולוגיות המוח. היא אומרת: "הן יכולות לרפא — דיכאון, שיתוק, אובדן זיכרון. אך ללא חירות קוגניטיבית הן יהפכו לאימפריוס חדש". בשנת 2026 אימץ אונסק"ו את התקן הגלובלי הראשון בנושא אתיקה של נוירוטכנולוגיות. Neuralink הגיע לאלף השתלים, ניתוחים אוטומטיים הפכו למציאות. הכול מתחבר. ועכשיו בדיוק עלינו להחליט: האם נהפוך למגלים תחת שליטה, או שנמצא את ה"אקספלייארמוס" שלנו?»ניטה (ההקרנה) דיברה — קולה רגוע אך חודר, כמו של פרופסור שראה יותר מדי:
«אני לא נגד הקסם. אני נגד שימוש בו ללא הסכמה. תדמיינו: המעסיק שלכם רואה בזמן אמת את רמת תשומת הלב שלכם. המחשבות שלכם — ראיה בבית המשפט. הפחדים שלכם — כלי מניפולציה. זה לא פנטזיה. זה כבר נבדק. אבל יש דרך:
«נלחמנו בוולדמורט מפני שהייתה לנו ברירה. היו לנו חברים. הייתה לנו אמת. עכשיו הבחירה היא של כל אחד: לשתוק — או לדרוש. כתבו ב-X, בבלוגים, לפוליטיקאים. תמכו באלה שמדברים על כך בגלוי — כמו
«אני לא אוהב הרצאות. אבל אם מישהו ינסה להיכנס לי לראש בלי רשות — אגיד "רידיקולוס" ואעשה את זה מצחיק. ואז אתקשר למשטרה. או לאו"ם. או פשוט אגיד "לא". כי המוח שלי — הוא שלי. לא שלהם.»החדר החל להתעמעם לאט. ההקרנות התמוססו באוויר, והשאירו רק הד. המילים האחרונות שנשמעו היו קולו של דמבלדור, מעורבב עם קולה של פאראחאני:
«הקרב על המוח שלכם כבר מתנהל. אבל הוא לא על ניצחון בכוח. הוא על שמירת האור שבפנים. בחרו בצד. הגנו על תודעתכם. וזכרו: גם בזמנים האפלים ביותר אפשר למצוא אושר, אם פונים אל האור. והאור — זו חירות המחשבה.»הדלת של כיתה על פי דרישה נפתחה. השלושה יצאו למסדרון הוגוורטס — אך כעת הם ידעו: הוגוורטס הוא מטאפורה. ההוגוורטס האמיתי נמצא בכל אחד מאיתנו. במחשבותינו. בבחירותינו. ומחוץ לטירה, בעולם של ינואר 2026,
אולי כבר כותב את השרשור הבא. או פוסט בבלוג. או פשוט חושב: "ומה אם זה באמת נכון?"(הפוסט המקורי מסתיים בשאלה: "להמשיך הלאה? או לסיים את הסיפור, עם קריאה לפעולה סופית מפיו של אלכסנדר?")אם תרצה המשך, תיקונים, או גרסה מורחבת יותר — תגיד!
«אני לא נגד הקסם. אני נגד שימוש בו ללא הסכמה. תדמיינו: המעסיק שלכם רואה בזמן אמת את רמת תשומת הלב שלכם. המחשבות שלכם — ראיה בבית המשפט. הפחדים שלכם — כלי מניפולציה. זה לא פנטזיה. זה כבר נבדק. אבל יש דרך:
- זכות לשתיקה מנטלית — מכשירים לא קוראים את המוח כברירת מחדל.
- איסור על פענוח כפייה של מחשבות.
- זכות בעלות על נתוני המוח שלכם, כמו שאתם בעלי הדם שלכם.
- מסגרות בינלאומיות, כפי שאונסק"ו כבר החל.
«נלחמנו בוולדמורט מפני שהייתה לנו ברירה. היו לנו חברים. הייתה לנו אמת. עכשיו הבחירה היא של כל אחד: לשתוק — או לדרוש. כתבו ב-X, בבלוגים, לפוליטיקאים. תמכו באלה שמדברים על כך בגלוי — כמו
@alevites1975
, שמחבר בין עולם הפוטר למציאות. קראו "הקרב על המוח שלכם". האזינו ל-TED Talks. אל תחכו עד שהלורדים האפלים של עמק הסיליקון או משטרים מפקחים יגידו: "כבר החלטנו בשבילכם".»רון הוסיף בחיוך, אך ברצינות:«אני לא אוהב הרצאות. אבל אם מישהו ינסה להיכנס לי לראש בלי רשות — אגיד "רידיקולוס" ואעשה את זה מצחיק. ואז אתקשר למשטרה. או לאו"ם. או פשוט אגיד "לא". כי המוח שלי — הוא שלי. לא שלהם.»החדר החל להתעמעם לאט. ההקרנות התמוססו באוויר, והשאירו רק הד. המילים האחרונות שנשמעו היו קולו של דמבלדור, מעורבב עם קולה של פאראחאני:
«הקרב על המוח שלכם כבר מתנהל. אבל הוא לא על ניצחון בכוח. הוא על שמירת האור שבפנים. בחרו בצד. הגנו על תודעתכם. וזכרו: גם בזמנים האפלים ביותר אפשר למצוא אושר, אם פונים אל האור. והאור — זו חירות המחשבה.»הדלת של כיתה על פי דרישה נפתחה. השלושה יצאו למסדרון הוגוורטס — אך כעת הם ידעו: הוגוורטס הוא מטאפורה. ההוגוורטס האמיתי נמצא בכל אחד מאיתנו. במחשבותינו. בבחירותינו. ומחוץ לטירה, בעולם של ינואר 2026,
@alevites1975
אולי כבר כותב את השרשור הבא. או פוסט בבלוג. או פשוט חושב: "ומה אם זה באמת נכון?"(הפוסט המקורי מסתיים בשאלה: "להמשיך הלאה? או לסיים את הסיפור, עם קריאה לפעולה סופית מפיו של אלכסנדר?")אם תרצה המשך, תיקונים, או גרסה מורחבת יותר — תגיד!
תגובות