השלב הבא בפענוח כתב היתדות הפרסי העתיק (Old Persian cuneiform) בשנות ה-1820–1830 בנה ישירות על עבודתו החלוצית של גאורג פרידריך גרוטפנד (Grotefend) מתחילת המאה ה-19. תקופה זו אופיינה בהתקדמות הדרגתית באמצעות השוואות לשוניות (בעיקר לסנסקריט ולאווסטית), זיהוי סימנים נוספים, תובנות דקדוקיות ושיפור בקריאת שמות מלכים ותארים מלכותיים.

• רסמוס כריסטיאן ראסק (Rasmus Christian Rask, לשונאי דני, 1787–1832): בשנת 1826 עשה ראסק פריצת דרך משמעותית כאשר זיהה נכונה את הסימנים עבור m ו-n. הדבר אפשר לו לזהות את סיומת הרבים הגניטיבית -ānām (המקבילה לסנסקריט -ānām) בביטויים כמו "מלך המלכים" (xšāyaθiya xšāyaθiyānām). זו הייתה התקדמות גדולה, שכן היא סיפקה עדות חזקה לקשר בין הפרסית העתיקה לסנסקריט ולשפות אינדו-איראניות אחרות, ואישרה את אופייה האינדו-אירופי של השפה. ראסק קידם את ההבנה הדקדוקית מעבר לניחושי שמות בלבד.
• אנטואן-ז'אן סן-מרטן (Antoine-Jean Saint-Martin, מזרחן צרפתי): בשנת 1822 אישר סן-מרטן והרחיב את זיהויי גרוטפנד. באמצעות כתובת רב-לשונית (כולל מצרית, שפוענחה לאחרונה על ידי שמפוליון), הוא אימת קריאות של שמות מלכותיים כמו "כסרקס" ו"מלך". הוא ניסה לשרטט אלפבית פרסי עתיק, זיהה נכונה כ-10 מתוך 39 הסימנים שהציע, אך המערכת שלו נותרה חלקית ובנתה על ניחושים קודמים.
• אז'ן בורנוף (Eugène Burnouf, חוקר צרפתי מומחה לאווסטית ולסנסקריט, 1801–1852): באמצע שנות ה-1830 (בעיקר 1833–1836) השיג בורנוף התקדמות משמעותית. בהסתמך על ידע מעמיק באווסטית (מהטקסטים הזורואסטריים כמו היאסנה) ועל מקבילות בסנסקריט, הוא זיהה עיצורים נוספים כמו k ו-z. באופן מכריע, הוא הבין שאחת הכתובות מפרספוליס מכילה רשימה של סטרפיות (מחוזות) באימפריה של דריוש, והשתמש בשמות גיאוגרפיים כדי להקצות ערכים פונטיים ולשפר את האלפבית. עד 1836 פרסם אלפבית כמעט שלם של כ-30 אותיות, רובן נכונות, ותרגם חלקים מכתובות (למשל מהר אלוונד ומאוואן).
• כריסטיאן לאסן (Christian Lassen, יליד נורווגיה, אינדולוג גרמני, פרופסור בבון): גם בשנת 1836 שיפר לאסן באופן עצמאי את מסגרת גרוטפנד בעבודתו Die altpersischen Keilinschriften von Persepolis. הוא שיפר את הניתוח הדקדוקי, טיפל בבעיות כמו היעדר תנועות בחלק מהקריאות (שגרם למילים בלתי-הגייה אם נקראו בקפדנות), ותרם לתיקון ערכי האותיות באמצעות השוואות לסנסקריט ולאווסטית. תרומותיו חפפו לאלו של בורנוף (הם התכתבו), אך לאסן הדגיש דקדוק שיטתי והוכיח שהפרסית העתיקה היא שפה אחות לאווסטית (זנד) ולסנסקריט, ולא זהה לזנד. מאוחר יותר (1845) אסף ופרסם את הכתובות הידועות.

חוקרים אלה, יחדיו, הפכו את התחום מניחושי שמות ספקולטיביים למאמץ פילולוגי מדעי יותר. הם קבעו את הפרסית העתיקה כשפה אינדו-איראנית הקרובה מאוד לסנסקריט, ויצרו בסיס פונטי ודקדוקי אמין. עבודתם הכינה את הקרקע לפענוח המלא של כתובת בהיסטון על ידי הנרי רולינסון בשנות ה-1840, שהביאה לפתיחת הכתובות הטרילינגוויות ולהמשך פענוח הכתב היתדות האלמית והבבלית.ההתקדמות הבינלאומית והשיתופית בשנות ה-1820–1830 הפכה ניחושים חלקיים לבסיס מדעי מוצק לפענוח כתב היתדות הפרסי העתיק.