הנה גרסה עברית מלאה של המשך הכרונולוגיה של פענוח כתב היתדות, החל מעבודתו של הנרי קרסוויק ראולינסון על כתובת בהיסטון (ה"אבן רוזטה" של כתב היתדות). הטקסט מבוסס על ההיסטוריה המקובלת של הפענוח, עם דגש על השנים 1835–1860 ואילך

.1835–1847: הקצין הבריטי הנרי קרסוויק ראולינסון מעתיק את כתובת בהיסטון באיראן – כתובת סלע תלת-לשונית (פרסית עתיקה, עילמית, אכדית/בבלית), דומה לאבן רוזטה. עד 1836 הוא מפענח במלואה את החלק הפרסי העתיק, ומשתמש בו כמפתח לשאר הכתבים. ב-1846 הוא מפרסם את עבודתו, שחושפת את אופיו ההברתי של כתב היתדות.1847: ראולינסון משלים ומשלח לאירופה העתק מדויק מלא (כולל העתקי נייר/לחיצות) של החלק הבבלי (האכדי) בכתובת בהיסטון. זה מאפשר עבודה משותפת על הכתבים המורכבים יותר – העילמי והאכדי.סוף שנות ה-1840 – 1851: הפילולוג האירי אדוארד הינקס (שעבד באופן עצמאי) עושה פריצות דרך משמעותיות בפענוח כתב היתדות האכדי/בבלי. הוא קובע שהכתב הוא לוגו-הברתי (סימנים יכולים לייצג הברות, מילים שלמות או דטרמינטיבים), מזהה פוליפוניה (סימן אחד יכול להיות בעל מספר קריאות/משמעויות), ומגלה דפוסים דקדוקיים כמו סיומות יחס (כגון סיומת הריבוי). עד 1851 הינקס מפענח כ-200 סימנים ומתרגם קטעים מכתובות, כולל טקסטים מנינוה.1851: ראולינסון מפרסם את תרגום וניתוח העמוד הבבלי של בהיסטון, ותורם להבנת האכדית (אף שהישגיו בחלק זה פחות מהפכניים מאלו של הינקס).1853–1855: ראולינסון מפרסם תרגום של החלק הבבלי של בהיסטון. אדווין נוריס, באמצעות חומרי ראולינסון, מפרסם ב-1855 את החלק העילמי, בהסתמך על עבודות מוקדמות יותר של נילס לודוויג וסטרגורד ואחרים.1849–שנות ה-1850: חפירות בנינוה (בהובלת אוסטן הנרי לייארד ואחרים) מגלות את ספריית אשורבניפל – עשרות אלפי לוחות חרס. החומר העצום מאפשר בדיקה ואימות של הקריאות, ומאיץ מאוד את ההתקדמות.1857: אירוע מכריע – אימות פומבי. החברה המלכותית האסיאתית בלונדון מארגנת "מבחן": ארבעה חוקרים (ראולינסון, הינקס, יוליוס אופרט וויליאם הנרי פוקס טלבוט) מקבלים כתובת שלא נקראה קודם (אנאלי תגלת-פלאסר הראשון) ומתרגמים אותה באופן עצמאי. התרגומים שלהם תואמים זה את זה במרבית הפרטים החשובים, מה שמאשר סופית את נכונות הפענוח ומשתיק את הספקנים.עד סוף שנות ה-1850: כתב היתדות המסופוטמי (אכדי/בבלי ואשורי) נחשב לפענוח מלא. זה פותח גישה להיסטוריה, ספרות (כולל גרסאות מוקדמות של "עלילות גילגמש"), חוקים ומקבילות מקראיות של מסופוטמיה העתיקה. מתחילה להתגבש האסיריולוגיה כתחום מדעי.שנות ה-1860: יוליוס אופרט משכלל את הנומרקלטורה, הדקדוק והסימנים. בעשורים הבאים מוכר השומרי כלשון נפרדת (לא-שמית, שכבת-יסוד קדומה יותר של כתב היתדות) – פענוח השומרי מסתיים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.כתובת בהיסטון של ראולינסון נותרה המפתח המרכזי – ה"אבן רוזטה" של כתב היתדות כולו – אך התמונה המלאה נוצרה בזכות מאמצים משותפים של חוקרים רבים.