בית הספר הפאן-בבלי (Pan-Babylonianism) הופיע בסוף המאה ה-19 כתיאוריה היפר-דיפוזיוניסטית בתחומי האשורולוגיה, חקר המקרא והדתות ההשוואתיות. התיאוריה טענה כי כמעט כל היסודות התרבותיים, המיתולוגיים והדתיים המרכזיים של התרבויות הקדומות – במיוחד במזרח התיכון, אך גם באירופה, הודו ומעבר לכך – מקורם באסטרונומיה ובמיתולוגיה הבבלית. התומכים טענו כי המדע האסטרלי הבבלי יצר את ה"וולטאנשאונג" (תפיסת העולם) של העת העתיקה, כאשר המיתוסים שימשו כקידוד של תופעות שמימיות. בית הספר ראה בתרבות הבבלית ערש התרבות העולמית, שהשפיעה על כל דבר, החל מהתנ"ך העברי, דרך האפוסים היווניים ועד לנרטיבים נוצריים.
הפאן-בבליזם לא היה רק השערה אקדמית; היו לו השלכות תיאולוגיות עמוקות, במיוחד באירופה, שבה התנגשו ליטרליזם מקראי עם ממצאים ארכיאולוגיים ממסופוטמיה. התיאוריה אתגרה את הייחודיות היהודית-נוצרית בכך שהציעה כי התנ"ך הישן נגזר ממיתוסים בבליים, והציתה ויכוחים על מקורות הדת בתקופה של חילון והתקדמות מדעית. התיאוריה זכתה לתנופה במהלך המחלוקת על "בבל-תנ"ך" (Babel-Bibel), שהתעוררה בעקבות גילויים אשוריים בשנות ה-70 של המאה ה-19, אך גם עוררה תגובות נגד חריפות מצד תיאולוגים דתיים, כולל אלה הקשורים לכנסייה הקתולית.
עיקרי התיאוריה:
- **מיתולוגיה אסטרלית**: מיתוסים ברחבי העולם היו הקרנות של ידע בבלי על הכוכבים (למשל, גלגל המזלות שהשפיע על סיפורי גיבורים כמו גילגמש).
- **דיפוזיוניזם**: יסודות תרבותיים התפשטו בכיוון אחד מבבל, תוך דחיית התפתחות עצמאית.
- **מקורות התנ"ך**: סיפורים כמו המבול (מתוך *אפוס גילגמש*) או הבריאה (מתוך *אנומה אליש*) נתפסו כהשאלות ישירות, כאשר דמויות כמו משה או ישו פורשו מחדש כארכיטיפים אסטרליים.
שיא התיאוריה היה בין 1900 ל-1914, בעיקר באקדמיה הגרמנית לפני מלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן היא דעכה והפכה לנחלת השוליים.
### הקשר היסטורי: עלייה באירופה של המאות ה-19 וה-20
הפאן-בבליזם צמח על רקע האוריינטליזם האירופי וביקורת המקרא. פענוח הכתב היתדני בשנות ה-40 עד ה-70 של המאה ה-19, בהובלת חוקרים כמו הנרי רולינסון, חשף טקסטים בבליים שהראו דמיון לתנ"ך. התרגום של ג'ורג' סמית ב-1872 של *סיפור המבול הכלדי* הצית את מחלוקת "בבל-תנ"ך", שהתעצמה עם הרצאותיו של פרידריך דליץ ב-1902, שטען כי התרבות הבבלית היא הבסיס לדת הישראלית.
באירופה, התיאוריה זכתה להד בקרב חוגים פרוטסטנטיים וחילוניים בתקופת ביקורת המקרא הגבוהה (למשל, השערת התעודות של יוליוס ולהאוזן). עם זאת, היא עוררה חשש בקרב תיאולוגים שמרנים שראו בה איום על סמכות הכתובים. ההרחבות הרדיקליות של התיאוריה – כמו תיאור ישו כמיתוס סולארי דומה לגילגמש – זכו להאשמות בפסאודו-מדע ובנטייה אנטי-נוצרית.
| דמויות מפתח ותרומות | השתייכות | יצירות עיקריות | רעיונות מרכזיים |
|-----------------------|------------|------------------|-------------------|
| פרידריך דליץ | אשורולוג גרמני (פרוטסטנטי) | *בבל ותנ"ך* (1902) | מקורות בבליים של אתיקה וחוקים מקראיים; עורר מחלוקת ציבורית. |
| הוגו וינקלר | ארכיאולוג גרמני | *תולדות ישראל* (1897–1900); *תמונת השמיים והעולם של הבבלים* (1903) | מיתולוגיה אסטרלית כשורש כל הדתות במזרח הקרוב; חפר באתרים חתיים אך הרחיב תיאוריות באופן דיפוזיוני. |
| אלפרד ירמיאס | מזרחן גרמני | *התנ"ך הישן לאור המזרח הקדום* (1904); *הפאן-בבליסטים* (1907) | התפשטות גלובלית של פולחנים אסטרליים בבליים; ישו כגרסה של מיתוסים בבליים על אל-אדם. |
| פטר ינסן | אשורולוג גרמני | *מיתוסים ואפוסים אשוריים-בבליים* (1900); *אפוס גילגמש בספרות העולם* (1906) | גילגמש כארכיטיפ אוניברסלי המופיע בהומרוס, שמשון וישו. |
המחלוקת התרחבה מעבר לאקדמיה: הרצאותיו של דליץ גרמו לתגובה ב-1903 מצד הקיסר וילהלם השני, שהגן על ייחודיות התנ"ך, והדגיש מתחים לאומיים בגרמניה של תקופת וילהלם. עד 1914, הפאן-בבליזם דעך והפך לשולי, ונשאר בעיקר בחוגים אזוטריים או ניו-אייג'יים.
### מעורבות הישועים: הפרכה כהגנה תיאולוגית ואקדמית
חברת ישו (הישועים), הידועה ברצינותה האינטלקטואלית ובהגנתה על הדוקטרינה הקתולית, מילאה תפקיד מרכזי בביקורת על הפאן-בבליזם. הישועים היו בעלי מסורת ארוכה בחקר המזרח, כולל תרגומים מוקדמים של טקסטים סיניים ומסופוטמיים, אך ראו בהרחבת התיאוריה איום על האורתודוקסיה הנוצרית. הפחתת ההיסטוריה המקראית למקורות אסטרונומיים פגאניים הדהדה פולמוסים פרוטסטנטיים (למשל, *שני בבל* של אלכסנדר היסלופ [1853], שקשר את הקתוליות ל"דתות מסתורין" בבליות) ופגעה בייחודיות ההתגלות האלוהית.
המבקר הישועי הראשי היה **פרנץ קסאוור קוגלר, S.J. (1862–1929)**, כומר ישועי גרמני, מתמטיקאי ואסטרונום, שפעל ממכללת סטלה מטוטינה בפלדקירך, אוסטריה. קוגלר, שהוסמך ב-1891, התמחה באסטרונומיה בבלית ופרסם עבודות פורצות דרך על טקסטים אסטרונומיים בכתב יתדות. ביקורותיו לא היו התקפות אישיות, אלא מדעיות קפדניות, שחשפו פגמים מתודולוגיים: אי-דיוקים כרונולוגיים, פרשנויות שגויות של לוחות, והשלכות אנכרוניסטיות של אסטרונומיה מודרנית על טקסטים עתיקים.
התערבותו של קוגלר ניתן לראות כ"יירוט" של התפשטות התיאוריה בחוגים אקדמיים – עצירת חדירתה לזרם המרכזי של חקר המקרא והחינוך הקתולי. כישועי, הוא פעל בתוך רשתות אינטלקטואליות קתוליות באירופה (למשל, כתבי עת כמו *Stimmen aus Maria-Laach*), שבהן הפאן-בבליזם נתפס ככלי של חילונים לפגיעה באמונה. עבודתו התיישרה עם מאמצים ישועיים רחבים יותר ליישב בין מדע ותיאולוגיה, תוך התמודדות עם הפוזיטיביזם של המאה ה-19 שהזין את ההגזמות הדיפוזיוניסטיות.
#### ביקורות ופרסומים ישועיים מרכזיים
התערבויותיו של קוגלר היו שיטתיות, והתמקדו באסטרונומיה (האבן היסוד של הפאן-בבליזם) כדי לפרק את התיאוריה:
| יצירה | שנה | טיעונים מרכזיים | השפעה על המחלוקת |
|-------|------|-------------------|---------------------|
| *חישוב הירח הבבלי* | 1900 | הרחיב עבודות ישועיות קודמות (למשל, של יוסף אפינג, S.J.) על טבלאות ירח; הראה שהאסטרונומיה הבבלית הייתה פרקטית, לא מקור מיתוסים אסטרליים אזוטריים כפי שנטען. | ביסס את מומחיותו של קוגלר; סתר טענות מוקדמות של הפאן-בבליזם על ידע כוכבי בבלי מתקדם שהשפיע על מיתוסים עולמיים. |
| *אסטרונומיה ופולחן כוכבים בבבל* (2 כרכים) | 1907–1910 (עם E. F. ויידנר) | קטלג טקסטים אסטרונומיים בבליים; הוכיח חוסר עקביות בתיארוכים של הפאן-בבליזם (למשל, מקורות גלגל המזלות מאוחרים יותר מהדיפוזיה הנטענת). | הדגיש שגיאות עובדתיות של וינקלר וינסן; שימש חוקרים קתוליים להגנה על כרונולוגיה מקראית. |
| *במעגל הקסם של בבל: מחקר על תולדות הדת הבבלית* | 1908 | טען שהדת הבבלית התפתחה באופן מקומי, לא כיצואנית אוניברסלית; ביקר פרשנות יתר של מיתוסים אסטרליים. | כוון ישירות נגד ירמיאס; נתפס כ"תגובה תיאולוגית" בביקורות קתוליות. |
| *על חורבות הפאן-בבליזם* | 1909 | הפרכה נקודתית של וינקלר/ירמיאס; חשף שגיאות כרונולוגיות (למשל, תיארוך שגוי של ליקויי חמה) וראיות סלקטיביות. | הפרכה מרכזית; הכותרת העידה על קריסה, והשפיעה על דחיית התיאוריה לאחר מלחמת העולם הראשונה. |
גישתו של קוגלר הייתה אמפירית: הוא בחן מחדש לוחות בכתב יתדות בברלין ובמינכן, והראה שפאן-בבליסטים כמו וינקלר (שמת ב-1913) הסתמכו על תרגומים שגויים והתעלמו מנתונים סותרים. לדוגמה, טענתו של וינקלר כי האסטרונומיה הבבלית מתוארכת לשנת 3000 לפנה"ס הייתה מוטעית באלפי שנים, בהסתמך על רשימות מלכים שגויות. קוגלר גם התייחס לסוגיות תיאולוגיות, וטען ב*במעגל הקסם של בבל* כי הפחתת ספר בראשית להעתקות בבליות התעלמה מחידושיה המונותאיסטיים.
ישועים אחרים תרמו בעקיפין:
- **יוסף אפינג, S.J. (1835–1894)**: קדם לקוגלר; ספרו *אסטרונומיה מבבל* (1889) הניח את היסודות לכרונולוגיה בבלית מדויקת, וסתר צירי זמן דיפוזיוניסטיים.
- **רשתות ישועיות רחבות יותר**: פרסומים ב*Studies: An Irish Quarterly Review* (1912) ביקרו ספרים פאן-בבליים כ"מוגזמים". אוניברסיטאות ישועיות (למשל, באינסברוק) אירחו ויכוחים שבהם התיאוריה זכתה ללעג כ"היסטוריה משוגעת".
הלעג היה מתוחכם אך חריף: במכתבים ובביקורות אקדמיות, הפאן-בבליזם הוצג כ"פנטזיה אסטרלית" או "השערות פרועות של וינקלר", כאשר כותרים כמו *אפוס גילגמש בספרות העולם* של ינסן הוצגו ככופים גיבורים בבליים על מיתוסים לא קשורים (למשל, שמשון כדמות מזלות). כתבי עת קתוליים תיארו את התומכים כ"משוגעי ניו-אייג' לפני זמנם", בהקבלה לדחיות מודרניות.
### השפעת המחלוקת באירופה
ההתנגשות של הפאן-בבליזם עם הישועים הדגימה את המתחים של המאות ה-19 וה-20 בין מדע, אמונה ולאומיות:
- **תגובה תיאולוגית**: היא העצימה את הפער בין פרוטסטנטים לקתולים; ספרו של היסלופ *שני בבל* השתמש ברעיונות דומים נגד רומא, והניע את ההגנה הישועית.
- **שינויים אקדמיים**: עבודתו של קוגלר הפכה את האשורולוגיה למקצועית יותר, תוך דגש על פילולוגיה על פני ספקולציות. עד שנות ה-20, התיאוריה נחשבה "מתה" במחקר לגיטימי.
- **הדים תרבותיים**: אלמנטים שרדו בתנועות אזוטריות (למשל, תיאוסופיה) ובתיאוריות אנטישמיות שקשרו את היהדות ל"פגאניות" בבלית. מלחמת העולם הראשונה פגעה עוד יותר בדיפוזיוניזם בהובלה גרמנית.
באירופה, ה"יירוט" הישועי שמר על שלמות המקרא הקתולי תוך קידום המדע – מורשתו של קוגלר נמשכת בכרונולוגיות מודרניות.
### מורשת ופרספקטיבות מודרניות
הפאן-בבליזם נחשב כיום לפסאודו-היסטוריה, אך הוא הדגיש השפעות מסופוטמיות אמיתיות על התנ"ך (למשל, מוטיבים של המבול). ביקורותיו של קוגלר נותרו יסודיות באשורולוגיה. לחוקרים, מקורות ראשוניים כוללים את טקסטיו של קוגלר (זמינים ב-archive.org) ואת *תולדות ישראל* של וינקלר. ארכיונים ישועיים (למשל, Archivum Historicum Societatis Iesu) מציעים מכתבים שלא נוצלו על הוויכוח.
ה"יירוט" הזה מדגיש את תפקיד הישועים כשומרים אינטלקטואליים: לא מדכאים חקירה, אלא דורשים ראיות. לעיון מעמיק יותר, עיינו ב:
- *אסטרונומיה בבלית 1880–1950* (2016) להקשר של קוגלר.
- *המדריך של אוקספורד לישועים* (2019) למעורבות רחבה יותר במאה ה-20.
אם תרצו הרחבה על דמויות, טקסטים או מחלוקות קשורות (למשל, בבל-תנ"ך), אנא הודיעו לי!
תגובות